פרק ראשון – גדרי ספק
המשנה למלך בפ"ב הל' א' מהל' טומאת צרעת כתב וז"ל:
"ואפשר לומר דלא שייך לומר אוקי גברא אחזקתיה אלא בספק במציאות ואמרינן אוקי גברא אחזקתיה, אך בודאי נעשה מעשה ומספקא לן מילתא היכי אגמרא רחמנא למשה לא שייך לומר איקו גברא אחזקתיה והכי אגמריה דאטו מפני חזקתו של זה משתנה מאי דאגמריה רחמנא למשה וחילוק זה הוא נכון בעיני".
דברי המשנה למלך יתבארו על פי הסברות השונות בדין ספק.
ישנן שתי גמרות המתייחסות באופן שונה לספק:
בקידושין דף עג עמוד א מופיע:
"אמר רבא: דבר תורה שתוקי כשר; מאי טעמא? רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולין אצלה, ואי אזלי אינהו לגבה – כל דפריש מרובא פריש, מאי אמרת? דילמא אזלה איהי לגבייהו, הוה ליה קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, והתורה אמרה לא יבא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבא, בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא, ומה טעם אמרו שתוקי פסול? גזירה שמא ישא אחותו מאביו. (משנה סט. מהו שתוקי "ואלו הם שתוקי – כל שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו".
וביומא דף ע"ד עמוד א' כתוב:
"גופא, חצי שיעור, רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה. רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה; כיון דחזי לאיצטרופי – איסורא קא אכיל. ריש לקיש אמר: מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא – וליכא. איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה – תלמוד לומר כל חלב! מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך דאורייתא, כוי ספיקא הוא, איצטריך קרא לאתויי ספיקא? – אי משום הא לא איריא; קסברי כוי בריה בפני עצמה היא. דאי לא תימא הכי, הא דאמר רב אידי בר אבין: אף כל לאתויי כוי. כוי ספיקא הוא, איצטריך קרא לרבויי ספיקא? אלא בריה שאני. הכי נמי: בריה שאני".
בגמרא בקידושין אנו רואים שהתורה התייחסה לדין ספק ואמרה לנו איך להתנהג, ואילו הגמרא ביומא אומרת שהתורה לא מתייחסת לדיני ספק.
וכן מופיע ברש"י חולין דף כ"ב ע"ב:
"איצטריך קרא למעוטי – מי איכא ספיקא קמי קודשא בריך הוא?".
ויש להבין ההבדל בין הגישות.
ניתן לחלק ולומר שיש שני סוגי ספקות:
ספיקא במציאות – ספק הנוצר במפגש התורה עם מציאות החיים המורכבת, ובמקרים כאלו צריכים לדעת מה דרך התנהגותנו על פי התורה ובודאי שייך שהתורה תדריך אותנו כיצד לנהוג בספק במציאות כגון אשם תלוי, עשירי ספק וכו'.
ספיקא דדינא – ספק במישור השמיימי, כלומר לא ספק מקרי הנוצר ממפגש התורה עם המציאות, אלא ספק הקיים במהות, עוד לפני המפגש עם המציאות, וזה הספק היכי אגמריה רחמנא למשה. לכן אין בתורה התייחסות לספק זה, וממילא אין מקור לזה, ובזה צריכים לכוון לאמת.
מחלוקת הרמב"ם והרשב"ם:
הרמב"ם הלכות שאלה ופקדון פרק ח' ה"ה כתב:
"אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם, או שאמר הריני משלם ומת ואמרו הבנים אין אנו משלמין…כל אלו ספק והרי הכפל מוטל בספק ואינו תחת יד אחד מהן לפיכך חולקין הכפל או השבח בין בעל הפקדון ובין השומר, ואם קידם אחד מהן ותפס הכל אין מוציאין מידו ואפילו בח"ל".
הרמב"ם למד שכאשר הגמרא אמרה תיקו, אין זה חוסר ידיעה וחוסר פסק אלא פסק הלכה שתיקו והיינו שאי תפיס לא מפקינן.
וכתב הרשב"ם במסכת בבא בתרא דף קס"ו עמוד ב':
"תיקו – והמוציא מחבירו עליו הראיה דכיון דמסתפק דינא לבי דינא היאך יוציאו מיד המחזיק… הואיל ואין הדיינין יודעין לפסוק את הדין היו שותקין והמחזיק יחזיק במה שבידו".
ונראה שהרשב"ם התיחס לפסק בספיקא דדינא כהסתלקות בי"ד.
ביאור מחלוקות הרמב"ם והראב"ד:
בכמה מקומות נחלקו הרמב"ם והראב"ד בגדרי הספקות, ונראה שבעיקרון אחד נחלקו לשיטתם.
הלכות טומאת מת:
הרמב"ם הלכות טומאת מת פרק ט הלכה יב כתב:
דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהן, ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלו' אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים [ואע"פ כן דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה, שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי] כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות.
והשיג עליו הראב"ד:
דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכו'. א"א זהו שיבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא וזו ספיקא דאורייתא היא אבל היה לו לומר משום דהו"ל ספק ספיקא ואפילו בדאורייתא לקולא.
הרמב"ם אומר שכל הטומאות משום ספקות הם מדרבנן, והשיג עליו הראב"ד שזה לא יתכן, הרי כבר נאמר 'ספיקא דאורייתא לחומרא' – משמע שהספק הוא מן התורה.
וכותב הכסף משנה שם:
"כתב הראב"ד זהו שיבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות וכו'. וי"ל שרבינו סובר שמה שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן בעלמא הוא שהחמירו בספיקא… ויש לתמוה על הראב"ד שבסוף הלכות כלאים הודה לדברי רבינו וכאן כתב שהוא שיבוש גדול".
כוונת הכסף משנה לראב"ד, הלכות כלאיים, פ"י הלכה כ"ז, על דברי הרמב"ם "שכל איסור ספיקות מדברי סופרים":
"א"א אמת הוא זה שכל הספיקות אינן של תורה".
הכסף משנה הקשה שהרי הכלל של ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן, ועוד שהרי הראב"ד עצמו בהלכות כלאיים הודה לרמב"ם.
לפי הרמב"ם המילה לחומרא מתייחסת אלינו שאנו צריכים להחמיר במקרה זה, ואין כאן אמירה לגבי הספק עצמו,שהוא נשאר ספק, ורק מורים לנו כיצד להתנהג. ואילו לפי הראב"ד המילה לחומרא מתייחסת למילה ספיקא לומר לך שהספק נפשט לחומרא וזה מעין ברור הספק לחומרא.
כלומר – "ספיקא דאורייתא לחומרא": לשיטת הרמב"ם זה אופן התנהגות במציאות "ספק".
לשיטת הראב"ד זה אופן בירור "הספק" למציאות "ודאי".
תפיסה בקנס:
כתב רמב"ם הלכות גניבה פרק ב הלכה יב:
"גנב וקטע ממנה אבר ואחר כך מכרה או שמכרה חוץ ממלאכתה או שמכרה חוץ משלשים יום אין מוציאין ממנו תשלומי ארבעה וחמשה, ואם תפש הניזק אין מוציאין מידו".
והשיג עליו הראב"ד:
"גנב וקטע ממנה אבר וכו' ואם תפש הניזק אין מוציאין מידו. א"א לא מיחוורא לי דתפיסה מהניא בהא דכיון דיותר ממה שהזיק הוא אין כח לחייבו אלא לב"ד ובדין פסוק בלא ספק וזה כיון שספק הוא אצלם איך גמרו את דינו".
ביאר הרב עמיאל בדרכי משה (הספקות ההכרעות והברורים):
"המחלוקת תסוב על החקירה בהגדר דאי תפס לא מפקינן מיניה שאנו אומרים בכל ספיקות דממונא.דיש לחקור אם זהו גופא דין שכשם שיש דין של חיוב ודין של פטור ה"נ יש דין של ממוצע ביניהם דאיננו מחויב ואיננו פטור אך דאי תפס לא מפקינן, או דכל עצם הדבר דאי תפס לא מפקינן מיניה הוא מפני שא"א להיות בזה דין אחרי דהדבר מוטל בספק ממילא לא עבדינן עובדא ונשאיר אצל מי שהדבר תפוס בידו.
והנה ההבדל בין ממון לקנס, שממון החוב מונח בעצם המעשה… מה שאין כן בקנס דטרם הגמר דין אין כאן גם חיוב בכח.
וע"כ הראב"ד תפס כהצד השני מפני שא"א להיות בזה דין, שפיר מחלק בין ממון לקנס והרמב"ם סובר כצד הראשון ויש פסק דין של אי תפיס לא מפקינן".
ובאור המחלוקת:
לפי הרמב"ם יש כאן פסק של ב"ד שזה "ספק" והפסק אומר שאם תפס לא מפקינן, ואילו לפי הראב"ד אי אפשר להשאיר במצב של ספק ואי תפיס לא מפקינן היינו שאין כאן פסק, ולכן בקנס שצריך פסק של ב"ד אין זה נקרא פסק ב"ד.
אשם תלוי:
כתב רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יח הלכה י:
"אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק שהקריבן בחוץ פטור שהרי לא נקבע האיסור, אשם מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב הואיל ושלא לשמו ראוי בפנים וכשר כמו שיתבאר, וכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו בחוץ כך הוא פטור על העלאתו".
והשיג עליו הראב"ד:
"אשם תלוי וחטאת העוף. א"א לא ידעתי מאין הוציא זה, ואני מצאתי בתוספתא דזבחים חטאת העוף הבאה על הספק והקריבה בחוץ חייבין עליה אשם תלוי הבא על הספק והקריבו בחוץ חייב עליו חטאת".
ונראה שהרמב"ם לשיטתו שהבין שאשם תלוי הבא על הספק, אינו מברר את הספק לחומרא אלא הוא דין הנהגה בספק ולכן לא איקבע איסורא ופטור, שכן נשאר הדבר הגדר ספק.
אבל הראב"ד לשיטתו הבין שיש כאן ברור הספק ואין לספק גדר עצמי אלא צריך לבררו לכאן או לכאן, ולכן חייב חטאת.
ונראה לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, שלפי הרמב"ם הספק הוא גדר בפני עצמו שהתורה וחכמים קבעו כללי התנהגות לספק ואילו לראב"ד קבעו כללים לברר את הספק.
הראב"ד אינו חולק על הרמב"ם שספיקא דאורייתא – חכמים קבעו עליו, אלא שלדעתו מהלשון ספיקא דאורייתא לחומרא משמע שחז"ל הרחיבו דין תורה על הספק ויש להחמיר ולעשותו כוודאי.
מה שחולק הראב"ד בהלכות טומאת מת זה על הלשון שהטומאה היא של דבריהם, ולדעתו אינו כן, שאינו טומאה חדשה של דבריהם, אלא היא כטומאה דאורייתא שבספק של תורה אנו מבררים אותו לחומרא, וזו דרך של פשיטות הספק. ואילו לרמב"ם אין פושטים את הספק, והוא נשאר ספק ונוהגים בו לחומרא.