פרק ראשון – חופה קונה מקל וחומר

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
שיעור כללי בנושא “חופה קונה מקל וחומר” (ה)

בסוגיא נחלקו רב הונא ורבנן האם ניתן ללמוד בק”ו שחופה תקנה אף את הקנין הראשוני באשה. הסוגיא דנה בצדדי המחלוקת ובסוף הסוגיא מובאים דברי אביי המעמיד את שיטתו של רב הונא ודוחה דברי רבא שמקשה עליו. יש להבין את צדדי המחלוקת ואת מהלך הסוגיא.

קנין או גמר תהליך

כמה מן האחרונים “נתנבאו” בסגנון אחד לבאר את מחלוקתם של אביי ורבא שהיא מחלוקת רב הונא ורבנן, שיסוד מחלוקתם הוא בהבנת פעולת החופה1. רב הונא ובעקבותיו אביי הבינו שהתורה מצריכה מעבר לקנין הראשוני – בכסף, בשטר ובביאה – עוד קנין נוסף, וא”כ חופה היא בגדר קנין. לעומת זאת סוברים רבנן ובעקבותם רבא, שחופה אינה בגדר קנין כלל אלא היא פועלת מכח המציאות. לשיטה זו כדי לשאת אשה צריך לקנותה ואח”כ לשאת אותה בפועל. במילים אחרות: האם חופה היא דין או מציאות. אך עדיין הדברים חסרים, ונראה שיש עוד צורך לבאר מדוע רב הונא הבין כך ורבנן הבינו אחרת, מהם המקורות הרוחניים שמהם נולדו השיטות השונות.

עזר כנגדו

חידוש מיוחד חידשה תורה בנישואין, והוא, שיש שלבים בדרך אל חיבור האיש והאשה. בדברי רבותינו מאורי הדורות מצאנו שני היבטים אל חידוש זה.
האחד, מבטו של הרמב”ם2:

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה.

לאור דבריו יש להבין, שהנישואין של איש ואשה הם דבר טבעי שהיה במציאות עוד קודם מתן תורה, וחידושה של התורה הוא לא בנישואין, אלא בקידושין, שקודם שישאנה – שהוא דבר טבעי לחלוטין – יקנה אותה.
משמעות הדברים, שהתורה חידשה שהקשר בין איש לאשה אינו קשר מעשי וטבעי בלבד, אלא שרשו בשורש בנשמותיהם, ולפיכך אף החיבור ביניהם הוא חיבור רוחני שהחיים המעשיים הם רק גילוי שלו ואינם יוצרים אותו. בתקופת האירוסין מחד האשה היא אשת איש והבא עליה בסקילה, ומאידך אין קשר מעשי בין הבעל והאשה והיא אסורה עליו. הקשר ביניהם הוא קשר רוחני איסורי בלבד ולא קשר מעשי.
גישה זו עומדת ביסוד דברי המהר”ל בביאורו לטעם חומרת הבא על נערה המאורסה על פני הבא על הנשואה3:

והטעם, מפני כי הבא על נערה המאורסה לפי שהוא חוטא בקדושה… ואינו כמו מי שבא על בעולת בעל שכבר היא אשתו ואין כאן שם קדושין.

מבט שני לחיבור האיש והאשה מצאנו בדברי חכמי הקבלה, הרואה כל שלב כמכין ויוצר את החיבור. שורש נקודת מבט זו מבואר בדברי הרמח”ל באורך, ונביא דבריו בקיצור4:

זאת ודאי אמת היא כי הזמנה מלתא היא, ולהקדים קורבה לחיבור הכנה גדולה היא אליו. ורז”ל ימתיקו סוד באמרם: “לא יקדש אדם אשה עד שיראנה”, גם כי הוסיפו לומר טעם פשטי, הוא ככל הקש ותבן לבעירי שאומר הרשב”י זלה”ה והוא סוד גדול, ענין “טוב מראה עיניים מהלך נפש”, ואיני רוצה להרחיב דבר זה בכתב עתה, רק בקיצור אומר איזה דבר בענין הקורבה: כי הנה כתיב “אלקים מושיב יחידים ביתה” וכו’. והוא סוד גדול. הנה ידענו לא כל אחד נוטל את בת זוגו ואם כן ודאי הנשמות הן משרשים חלוקים, איך יתחברו? אך סוד הענין הוא כי מלבד השרש אשר לנשמות יש להם בית… ובהיות שתי נשמות ראויות להתחבר לצורך בחינת תיקון אחר יבנה להם בית חדש… והוא דבר יכול להתחדש אפילו שלא בסדר הנמצא כבר במאורות, ולכן בית חדש ימציא הקב”ה לנשמות האלה ובבחינת בית זה נמצא ביניהם חיבור, וסוד זה “אלוקים מושיב יחידים ביתה”, וקראם “יחידים” כי הלא יחיד בלא בת זוגו…

לא כל אחד נוטל את בת זוגו שהכריזו עליו ארבעים יום קודם יצירתו, אלא הוא נוטל אשה שאין יחס שרשי ביניהם אלא הם יחידים, וע”י תהליכי הנישואין הקב”ה מחברם ו”מושיב יחידים ביתה”. כיון שכך, יש צורך בכמה וכמה קניינים כדי ליצור את החיבור הזה. נראה שזהו שורש שיטת רב הונא הרואה את החופה כקנין נוסף ולא רק כענין טבעי ומעשי המגלה בפועל את הקשר השרשי הרוחני. לפי שיטת רב הונא הקשר הרוחני נוצר ומתחדש ע”י הקנין ומתחזק יותר ע”י החופה שהיא קנין שפותח את החיים המשותפים של האיש והאשה.
דברי רב הונא מבררים את חידושם של חכמים שהוסיפו קנין כסף באשה. לא מבעי לשיטת הרמב”ם שאינו אלא מדברי סופרים אלא אפילו לשיטת הרמב”ן5, הרי חכמים למדו כן מן התורה על פי סמכותם לדרוש את התורה, ואף שתקף הקנין מדאורייתא מ”מ חכמים הם שלמדו כך מן התורה.
חכמים הם גם שגזרו שכסף אינו מאכיל בתרומה, ומכאן שהבינו שקנין כסף אותו חידשו, אינו חזק דיו, ועדיין אינו ראוי לחיבור (כלשון רמח”ל), שכן גם אחר קנין זה עדיין היא בבית אביה. כך יש להבין את דברי רב הונא הראשוניים, שקשה להבינם – מה ההוא אמינא לבנות קל וחומר על גזירה מדרבנן6.
גם הלשון ה”מתוקנת” שאמרה הגמרא בהמשך: “כסף שאינו גומר קונה וכו'” בנויה על אותו יסוד, שהכסף אינו גומר להיותה ברשותו לגמרי.
יש לראות את הגזירה שאינה אוכלת בתרומה כסימן, לקשר שעדיין אינו ראוי לחיבור.

לדעת רב הונא כל שלב בהתקדמות בקירבה המוליכה לחיבור הרי הוא קנין ועל כן יש ללמוד מק”ו שאם קנין קל שאינו מחבר כל כך מועיל קל וחומר לקנין שמחבר יותר וזה בבחינת בכלל מאתיים מנה.
כמשל יש לומר שהרי הרמח”ל מביא, בתוך שלבי הקרבה המובילים אל החיבור בין איש ואשה, את השלב של “יראנה” על פי דברי הגמ’ “אסור לאדם שייקדש את האשה עד שיראנה”. אין ספק שאם דילג האדם על שלב זה של ה”יראנה” או על קנין שידוכין, וקידש אשה בכסף בלא שראה אותה לפני כן, הרי היא מקודשת, ועל זה נאמר בכלל מאתיים מנה.
רב הונא למד שחופה, שהיא בחינת הכניסה לבית, כוללת את כל מה שקודם לה ובכלל מאתיים מנה וחופה קונה מקל וחומר.
לא זה התהליך לכתחילה, שהרי לכתחילה יש לעבור את כל שלבי הקרבה בדרך אל החיבור. אולם אם משום איזו סיבה ראו צורך לדלג אל החופה, הרי שהיא קונה מקל וחומר, שבכלל מאתיים מנה.
נסכם, הגישה האחת רואה את החופה כמציאות הנישואין בפועל, שהיתה אף קודם מתן תורה, אלא שחידשה התורה שצריך לקנות את האשה קודם הכנסתה לביתו. לאור גישה זו מובן שחופה היא בגדר מציאות ואינה בגדר דין, וזהו יסוד שיטת רבנן החולקים על רב הונא וסוברים שאין ללמוד מחופה אל הקנין כיון שמדובר בשני עניינים שאינם עומדים במישור אחד7. הגישה השניה רואה את החופה כקנין נוסף על קנין הקידושין המשלימה את הקנין הראשון. לאור גישה זו מובן שלחופה יש גדר של דין קנין וניתן, א”כ, ללמוד בק”ו מקנין כסף לקנין חופה.

מילתא דלא כתיבא

על תשובת רבא “ג’ תנן ד’ לא תנן”, ענה אביי:

מילתא דכתיבא בהדיא קתני, מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני.

צ”ע, שכן אדרבא המשנה באה לחדש לנו דינים שאינם כתובים בתורה, ואם המשנה לא תכתוב דין זה מהיכן נדעהו? אדרבא, מצאנו כיוון הפוך בחז”ל, שאמרו “תנא אקרא קאי”8. ועוד מדוע גזירה שוה והיקש נחשב כיותר מקל וחומר. גם מיתת היבם למדו מקל וחומר ואף על פי כן כתיבא במשנה?
ונראה לבאר את הדברים ע”פ המושג “מלוה הכתובה בתורה”, כפדיון הבן, שהמשמעות של המילה “כתיבא” היא שמקור החיוב הוא מן התורה. ביאור הביטוי “מילתא דלא כתיבא” דומה לביטוי “מלוה שאינה כתובה בתורה”, כחוב שבא מכח הלואה ולא מכח התורה, שהמשמעות היא שמקור החיוב הוא המציאות. כעין זה ניתן לבאר שאביי אומר ש”מילתא דכתיבא”, היינו שמקורה הוא דין מחודש בתורה – קתני, ו”מילתא דלא כתיבא”, היינו שמקורה הוא המציאות – לא קתני. שהרי גם רב הונא מודה שכניסה לבית היתה גורמת לאשה להיות אשת איש אף קודם מתן תורה, ואם כן היא מבטאת שלב מתקדם של קירבה הקרובה כבר אל החיבור. שלב זה אינו כלול בשלשת הדברים שהם החידוש בקנין אשה שנתחדש במתן תורה – כסף שטר וביאה (גם ביאה כשהיא נעשית שלא בביתו היא צורת קנין ולא מהווה חיבור שמרכזו הוא הבית כדברי רמח”ל).


1 עיין בדברות משה הערה מ”א.
2 אישות פ”א ה”א.
3 באר הגולה, הבאר הששי, עמ’ ק”ח, וע”ע בעולת ראי”ה ח”א עמ’ ל”ה.
4 אוצרות רמח”ל עמ’ של”ט וע”ע “אגרות ותעודות” של הרמח”ל עמ’ רי”ז.
5 עיין בספר המצוות לרמב”ם דף כ”א ע”א מדפי הספר.
6 עיין בדברות משה הערה מ”א ובטיב קידושין סימן כ”ו ס”ק ב’.
7 עיין בעולת ראי”ה ח”א עמ’ ק”פ, בביאור ענינה של מידת קל וחומר, שם מבאר הרב זצ”ל שבמידת זו הקל וחומר נמדדים “דווקא זה לעומת זה”, כלומר הם במישור אחד. זאת להבדיל מגזרה שוה ששם עוסקים בשני עניינים “שמצד ההתלבשות החיצונה העניינים נראים כרחוקים זה מזה”.
8 ברכות ב’ ע”א.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן