פרק ראשון – נתן הוא ואמרה היא
בסוגיא זו מתחדש שכדי לקנות אשה, מלבד נתינת הכסף, יש צורך באמירה. במקרה שנתן הוא ואמרה היא מובא בגמרא ספק אם יחולו הקדושין. בפשטות יש לבאר שהספק הוא האם האמירה באה רק לברר שמדובר כאן בקנין אשה או שהיא דין בעל משמעות עצמית. אם היא רק לברר מובן שאף אם האשה תאמר היא תהיה מקודשת כיון שעכ"פ התבררה מטרת הקנין, אך אם מדובר בדין בעל משמעות עצמית, הפועל ממש חלק מן הקנין, צריך שדוקא הוא יאמר לקיים מה שנאמר "כי יקח איש". יש להבין מהי המשמעות העצמית באמירה.
הצורך להבין את המשמעות המיוחדת באמירה מתעצם לאור שיטת הבה"ג בסוגיא1, שאף במקרה שנתנה היא ואמר הוא יש ספק וחוששים מדרבנן לקידושין2.
נראה שמקור דין אמירה בקידושין הוא דין אמירה בהקדש, ועל כן יש להבין מהו עומק הדין בהקדש ומתוך כך לגשת אליו ביחס לקידושין.
דין אמירה בהקדש
בגמרא בב"ב מובאת ברייתא3:
תנו רבנן: הקדישן ריקנין ואח"כ נתמלאו מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אף מועלין במה שבתוכן
ובגמרא4 העמידו מחלוקתם בבור ושובך שהקדישן ריקנין ואח"כ נתמלאו, שלדעת ת"ק כיון שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אין זה נחשב שהוא הקדיש את מה שהתמלא, ולדעת ראב"ש אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ונחשב כאילו הוא הקדיש אף את מה שהתמלא אח"כ. הראשונים דנו מדוע לדעת ת"ק אין מועלין במה שבתוכן, וכך כתב הרמב"ן שם:
והא דאמרינן מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, שמעתי משום דלא קניא חצר להקדש דמשום יד אתרבאי ואין יד להקדש, וכן פירש ה"ר שמואל ז"ל, ויש לומר אי נמי קניא ליה אין מעילה בזכיתה.
הרמב"ן מפרש שאע"פ שקנה ההקדש את מה שבתוכן אין מועלין בו. התוס' רי"ד הרחיב את הדברים:
פירוש, אע"ג דקנה אותה ההקדש, דלא גרע מהדיוט דחצירו קונה לו, מ"מ ריוח ההקדש הוא הבא מאליו ואין בו דין מעילה כיון שלא היה בשעת ההקדש. ואע"פ שאמר בשעה שהקדישן אני מקדיש אלו והעתיד לבוא, בהן לא חיילא קדושה עלייהו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כ"ש שלא תפשוט בהם עליהם הקדושה מאליה, ולר"מ דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אע"פ שלא אמר הקדושה מתפשטת מאליה דאדעתא דהכי אקדישינהו שיהא כל הבא לתוכן קודש.
מתחדש מדבריו שהמעילה תלויה בהקדש שבא דוקא ע"י האדם, והיינו ע"י אמירתו. אף ב"קצות החושן"5 באר כך את הרמב"ן:
ונראה טעמא משום דאין מעילה אלא בהקדש שהוקדש ע"י אדם, אבל זה שאינו קדוש ע"י דעת אחרת מקנה אלא ממילא זכי לה הקדש בתורת חצר אין מועלין בו, ותדע דהא אפילו בקדשי עכו"ם פליגי תנאי בזבחים6 אם מועלין בו, ואע"ג דודאי קני לה הקדש, וזה שהוקדש ממילא שלא ע"י אדם אין מועלין אליבא דכ"ע.
ובספר "חיל המלך"7, בביאורו את דברי הקצות דלעיל הוסיף במפורש את הביטוי "קדושת פה":
ואם נתפוש כדבריו היה מתורץ לנו קושיא חזקה שהקשו על דברי הקצות סי' ר' שכתב דלכך אין מעלי בקדשי עכו"ם משום דחסר בזה ה'קדושת פה' והוי כהקדש שקדש מאליו [והוא לפי"ד של הרמב"ן ב"ב ע"ט] ועי"ש. ודבריו לכאורה תמוהין מאוד דהא חזינן בהקדיש עכו"ם להתכפר בו ישראל דאיכא מעילה אף דליכא קדושת פה, ומוכח מזה דהחסרון גבי עכו"ם הוא משום קדשי עכו"ם ולא משום דחסרה קדושת פה. ושמעתי קושיא זו בשם הגאון מרן רח"ע זצוק"ל, ולפי"ד שפיר נוכל לומר דבהקדש עכו"ם להתכפר בו ישראל כיון דנהיה קרבן של ישראל א"כ השחיטה והעבודות של הקרבן קובעים אותו לקדושת פה ולא חסר כאן קדושת פה, אבל בהקדש עכו"ם להתכפר בו עכו"ם, שם אין העבודות יכולות לקבעו לקדושת פה דאין ביד הכהן לעשות על הקרבן מה שאין ביד הבעלים לעשות וכיון דאין המקדיש יכול לקבעו לקדושת פה אין הכהן יכול לקבעו לקדושה כזו בעדו, ודו"ק בזה וקיצרתי.
ובספר "מכתבי תורה" לרוגצ'ובי8 מדי דברו בענין קדושת פה בקידוש החודש הוסיף על דברי הרמב"ן דלעיל את דברי הרמב"ם בסוף הלכות מעילה9:
כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל.
דין אמירה בקידושין
בארנו לעיל, שבהקדש אע"פ שיש להקדש בעלות על דבר עדין הוא לא קדוש אא"כ הקדישו אדם בדברים. הגדרה זו, יש בה בנותן טעם בקנין אשה, שחכמים נתנו לו שם קידושין, וביארו10:
דאסר לה אכולי עלמא כהקדש.
ובזה ביארו לנו חז"ל, שהקידושין אינם קנין רגיל שעיקרו קביעת הבעלות, אלא הוא כהקדש שמעבר לבעלות יש עליו דינים של קדושה, ואף באשה חלים עליה דינים ע"י הקנין. וכמו שבהקדש הקדושה חלה ע"י האמירה כך באשה ללא אמירה אינה מקודשת.
ונראה שבקריאת שם קידושין על קנין אשה באו חז"ל לבאר את חידושה של התורה בקנין אשה, ומדוקדקים הדברים בלשונו הזהב של הרמב"ם בתחילת הלכות אישות:
קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה.
ב. וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם. ובאחד משלשה דברים אלו האשה נקנית… וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום, ואשה שנקנית באחד מג' דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת.
ג. וכיון שנקנית האשה ונעשית מקודשת, אע"פ שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה, הרי היא אשת איש והבא עליה חוץ מבעלה חייב…
הרמב"ם מדגיש שקנין אשה שנצטוינו בו בתורה אינו קנין בעלות רגיל, אלא הוא נקרא קידושין, והוא מחיל על האשה דיני אשת איש שאסורה על כל העולם. קנין אשה מקדש את הטבעיות שלכל איש יש אשה – מציאות שהיתה אף קודם מתן תורה, ע"י שקונה אותה קודם לכן ומקדש אותה באמירתו שמחילה עליה דיני אשת איש האסורה לכל העולם מלבד בעלה.
קדושת פה
הביטוי "קדושת פה" נאמר במפורש ביחס לקידושין בספר "לקוטי תורה" של האדמו"ר הזקן, אלו דבריו11:
איש כי ידור נדר. שידור בדבר הנדור, כמו קרבן הוא ע"י שמקדישו בפה ואח"כ הקרבן מעלה אותו, כמ"ש "תמים יהיה לרצון" וכתיב "עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי". והטעם שצריך להקדישו בפה תחלה דיקא… שכמו שהדבר הנדור כמו הקרבן הוא מתעלה ע"י קדושת הפה שהאדם מקדישו שעי"ז ממשיך עליו אור מקיף וזהו לשון מקדיש. כמו הקדושין שהוא המשכת אור מקיף ועי"ז אח"כ דייקא יחוד.
צריך להבין, מדוע צריך להקדיש קרבן ורק אח"כ להקריבו, לקדש אשה ורק אח"כ להתיחד עמה? מדוע לא מספיק להקריב את הבהמה לשם הקרבת קרבן? נראה לבאר את הדברים ע"פ דברי הרדב"ז על הרמב"ם בענין קדושת ארץ ישראל. כתב הרמב"ם12:
שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שניה העומדת לעולם – לשעתה ולעתיד לבוא.
בדבריו מבואר, שקדושה ראשונה שהיתה מפני הכיבוש בטלה ע"י גלות, וקדושה שניה שהיתה ע"י חזקה נשארה לעתיד. והקשה ה"כסף משנה"13:
איני יודע מה כח החזקה גדול מכח כיבוש, ולמה לא נאמר בחזקה גם כן משנלקחה הארץ מידינו בטלה החזקה, ותו, בראשונה שנתקדשה בכיבוש וכי לא היתה שם חזקה? אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש? וצל"ע.
ובאר הרדב"ז14:
ונראה לדעתו לפי שלא קדשוה בפה, אלא בימי עזרא קדשוה בפה.
כלומר, בקדושה ראשונה כבשו את הארץ ומכח מעשה הכיבוש קדשה הארץ, לעומת קדושה שניה שלא המעשה הביא לקדושה אלא האמירה שקדמה לו, והמעשה היה ביטוי לדבר עליון ורוחני שבא ע"י האמירה. כאשר החלות נוצרת ע"י מעשה, הכח שיש בה הוא מעשי ולכן הוא מוגבל, אך אם קדמה לו אמירה הרי שהמעשה שבא אחריה כבר אינו מעשה נפרד ומוגבל אלא הוא קשור לתוכן העליון ונובע ממנו.
כאשר האדם מקדש את אשתו באמירה הוא ממשיך עליה אור מקיף, שאינו מצטמצם במעשה מסוים, אלא קדושתו גדולה מעולם המעשה. רק אח"כ כל החיים המשותפים בין האיש והאשה הם אור פנימי שהוא גילוי של הקדושה המקיפה בעולם המעשה.
ומדוע דוקא ע"י דיבור פה חל האור העליון על עולם המעשה?
דוקא ע"י דיבור כיון שהוא המחבר בין הרוחני לגשמי. הדיבור שבפה הוא המחבר בין עולם המחשבה לעולם המעשה ולכן בכוחו להמשיך קדושה רוחנית על המעשים15.
בכסף כיצד
בתוספתא מופיע דין אמירה רק בקנין כסף, ומודגש הדבר בלשון התוספתא במקורה:
בכסף כיצד? נתן לה כסף או שוה כסף אמר לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו הרי זו מקודשת. אבל נתנה היא לו כסף או שוה כסף ואמרה לו הריני מאורסת לך הריני מקודשת לך הרינו לך לאינתו אינה מקודשת.
בשטר כיצד? [אין] צריך לומר בשטר שיש בו שוה פרוטה, והלא היא מקודשת בדבר שיש בו שוה פרוטה, אלא אפילו כתב על חרס ונתן לה על נייר ונתן לה הרי זו מקודשת.
ובביאה, כל ביאה שהיא לשם קדושין מקודשת, שאינה לשם קידושין אינה מקודשת.
הרי שבשטר ובביאה לא מופיע דין זה כלל. בשלמא בשטר ניתן היה לומר שיש אמירה ע"י כתיבה בשטר, אבל בביאה שצריך מן הדין שתהיה דוקא לשם קידושין, לכאורה אף בה היה צריך להופיע דין אמירה. מכך שלא מופיע בה דין זה, ואף בשטר לא16, נראה שדין זה הוא מיוחד דוקא בקידושי כסף, ויש להבין מדוע.
נראה לומר, ששונה הוא קנין כסף מקניני שטר וביאה, שבקנינים אלו הבעל פועל על האשה באופן מובהק, והדבר בא לידי ביטוי בכך ששטר וביאה קונים בעלמא באישות ע"י הבעל בעל כרחה של האשה, לעומת כסף ש"באישות לא אשכחן בע"כ"17. בקנין כסף רצון האשה פועל18, ו"אשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה"19. לכן בקנין כסף הוסיפו את האמירה, שהבעל יפעיל את הקנין, ואמירה זו היא חלק בלתי נפרד מהקידושין. ונפלאים לשונות חז"ל "האשה נקנית"20 ו"האיש מקדש", שבקנין מודגשת אף האשה, "דמדעתה אין שלא מדעתה לא"21 ובקידושין מודגש דוקא האיש.
לאור דברים אלו ניתן להבין את שיטת הבה"ג. לכאורה צריך להבין, שאם בקנין כסף מה שפועל את הקידושין הוא האמירה מדוע צריך קנין כסף קודם לה? נראה שתפקיד הקנין הוא ליצור את הזיקה בין האיש לאשה כדי שתחול האמירה שהרי אין אדם מקדיש דבר שאינו לו. לפי זה יש צד בגמרא שהקנין הוא טפל לאמירה כיון שתפקידו רק ליצור את הזיקה ואף אם היא תתן נוצרה זיקה, ומה שחשוב הוא האמירה של הבעל ועל ידה נקבע שהוא לקח אותה ולא היא לקחה אותו.
1 הובא בר"ן בדף א ע"ב מדפי הרי"ף, ד"ה "תנו רבנן".
2 הראשונים דחו דבריו מסברא, עיין בר"ן שם, אך בברייתא לא מצאנו דיוק המבחין בין נתן הוא ואמרה היא לבין נתנה היא ואמר הוא.
3 דף עט ע"א.
4 שם ע"ב.
5 סימן ר ס"ק א.
6 דף מה ע"א.
7 על הלכות ערכין וחרמין לרמב"ם פ"ג ה"ח.
8 מכתב סד.
9 פ"ח ה"ח.
10 דף ב ע"ב.
11 פרשת מטות ד"ה "איש כי ידור".
12 תרומות פ"א ה"ה.
13 הלכות בית הבחירה פ"ו הט"ז.
14 תרומות פ"א ה"ה.
15 עיין גבורות ה' פרק כ"ח.
16 נראה לבאר מדוע דין אמירה לא שייך בשטר, ע"פ המבואר ב"קונטרסי שיעורים" שיעור א' ששלשת הקנינים מכוונים כלפי שלשה צדדים בקנין אשה: ממון (כסף), איסור (שטר) ואישות (ביאה). הרי ששטר פועל ישר באיסור ולכן עצם הקנין מחיל עליה דיני איסורים ומקדשה, משא"כ כסף שפעולתו בצד הממוני ולכן צריך להוסיף בו אמירה. מודגש הדבר בדברי הירושלמי בפ"ג ה"א: "הרי את מקודשת לי שלשים יום הרי זו מקודשת… הרי זו גיטה שלשים יום אין זה גט כריתות. אמר רבי יצחק בר לעזר: הדא דאת אמר מקודשת בשקידשה בכסף, אבל אם קידשה בשטר הואיל ולא למדו כתב קידושין אלא מגירושין, מה גירושין איה מגורשת אף בקידושין אינה מקודשת". ביאור הדברים הוא שאם מקדשה בכסף, כיון שהוא קנין ממוני וניתן להקנות ממון לזמן לכן הקידושין חלים, וכיון שחלו אינה יוצאה בלא גט, אבל קנין שטר, שהוא פועל בקשר הפנימי בין האיש לאשה האוסרה על כל העולם כהקדש, אינו חל לזמן כלל, שכן "קדושת הגוף לא פקעה בכדי" (נדרים כט, ע"ש) כלומר אין מושג של קדושת הגוף לזמן.
17 דף ה ע"ב.
18 עיין בדברי המהר"ל ב"אור חדש" עמ' קס"א: "כי בכסף בשביל שהאשה מקבלת הנאת כסף מתחברת היא אליו", ועיין עוד בחידושי ר' שמעון שקאפ סימן ב'.
19 דף ג ע"א.
20 בגמרא אמרו (דף ב ע"א): "משום דקא בעי למיתני כסף, וכסף מנ"ל גמר קיחה קיחה… וקיחה איקרי קנין, תני האשה נקנית". מבואר, שלשון קנין מיוחד לקנין כסף.
21 דף ב ע"ב.