פרק ראשון – נישואין וכתובה

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
נישואין וכתובה

עיון במשניות

בכמה משניות בפרק מוזכר הביטוי "טענת בתולים". ראשית, במשנה א':

בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות ביום השני וביום החמישי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין.

ובהמשך מופיע הביטוי בעוד משניות, וכך כתוב במשנה ב':

בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים:

יש לדקדק ברש"י ששינה בפירושו לביטוי זה, ממשנה א' לשאר המשניות, וכך כתב על משנה א':

שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד בעוד כעסו עליו [ואם יש שהות בינתים יש לחוש] שמא יתפייס ותתקרר דעתו ויקיימנה ושמא היא זינתה תחתיו ונאסרה עליו כדילפינן1 מונסתרה והיא נטמאה ומתוך שיבא לבית דין יתברר הדבר כשיצאהקול שמא יבואו עדים ובגמר' פריך ותינשא באחד בשבת2.

לעומת זאת, בפירושו למשנה ב' כתב3:

ויש להם טענת בתולים – אם לא מצאה הב' בתולה אבדה כל כתובתה דמקח טעות היא לו.

רש"י הפריד בין טענת הבתולים בה עוסקת משנה א' שענינה איסור, לבין טענת הבתולים בה עוסקות המשניות הבאות, שענינן ממוני גרידא. ונראה שרש"י דקדק, שלא יתכן שבמשנה א' טוען כדי להפסידה כתובתה, כיון שעדיין לא התפרש מהי כתובה. לאחר שהתפרש שבתולה כתובתה מאתיים, פירש רש"י שטוען כדי להפסידה כתובתה, היינו טענה ממונית גרידא, ובזה עוסקות כל המשניות הבאות.
אף הרמב"ם דקדק להפריד בין המשמעות האיסורית של טענת הבתולים של משנה א', לבין המשמעות הממונית. לכן, בהלכות אישות, כשמדבר בעניין הכתובה, דקדק לשנות סדר המשניות, וקודם כל כתב4:

וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואחר כך יהיה מותר באשתו, והחתן נותן שכר הסופר, וכמה הוא כותב לה, אם היתה בתולה אין כותבין לה פחות ממאתים דינרים, ואם בעולה אין כותבין לה פחות ממאה דינרים, וזה הוא הנקרא עיקר כתובה.

ורק אח"כ הזכיר את הדין של משנה א'5:

מקום שאין בית דין יושבין בו אלא בשני ובחמישי בלבד בתולה נישאת ביום רביעי שאם היתה לו טענת בתולים ישכים לבית דין, ומנהג חכמים הוא שהנושא את הבעולה ישאנה בחמישי כדי שיהיה שמח עמה חמישי וערב שבת ושבת ויצא למלאכתו יום ראשון.

לעומת זאת בהלכות איסורי ביאה, הזכיר טענה זו במשמעותה האיסורית, ושם לא השתמש בשם "טענת בתולים", כי אם "וטען שמצאה דרוסת איש", וכך כתב6:

כהן שקידש גדולה או קטנה ואחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש נאסרה עליו מספק שמא קודם קידושין נבעלה או אחר קידושין, אבל ישראל שטען טענה זו לא נאסרה עליו שיש כאן שני ספיקות שמא קודם קידושין ושמא אחר קידושין ואפילו נאמר לאחר קידושין שמא באונס שמא ברצון שהאנוסה מותרת לישראל כמו שביארנו.

המשנה הראשונה בפרק, שהקדימה את טענת הבתולים לדין כתובה, מדגישה את משמעות הבתולים מעבר לתרגום הממוני, אותו למדו חכמים מהתורה מדין אונס ומפתה שמתחייבים לשלם חמישים שקלים היינו מאתיים זוז, על הבתולים. משמעות זו באה לידי ביטוי בכך שטענת הבתולים קשורה גם לאיסור.
יש להבין, אפוא, את המשמעות המיוחדת של הבתולים, מעבר לממון.

שני פנים לכתובה
נחלקו תנאים האם כתובה דאורייתא או דרבנן. מקור מח' זו במשנה7:

רבי יהודה אומר: אם רצה, כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת התקבלתי ממך מנה, ולאלמנה מנה והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז; רבי מאיר אומר: כל הפוחת לבתולה ממאתים, ולאלמנה ממנה – הרי זו בעילת זנות.

ובגמרא8 הגיעו למסקנה:

קסבר ר' יהודה: כתובה דרבנן… קסבר ר' מאיר: כתובה דאורייתא.

חז"ל ביארו בכמה מקומות, למ"ד כתובה דרבנן, מדוע תיקנו כתובה, ולשונם9:

כתובה – היינו טעמא, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

וכתובה דאורייתא, למדו חז"ל מאונס ומפתה, ולשונם10:

תניא: "כסף ישקול כמוהר הבתולות"11 – שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה, מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה.

נראה שממחלוקת זו, יש ללמוד על שני פנים בכתובה.
האדמו"ר מליובביץ' באר דרך כלל את שיטתם ויסוד מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה ע"פ כמה מחלוקות, וכך כתב12:

שנינו במסכת ברכות13: "עד כמה מזמנין? רבי מאיר אומר עד כזית ורבי יהודה אומר עד כביצה" ובגמרא14: "בקראי פליגי, רבי מאיר סבר ואכלת – זו אכילה, ושבעת – זו שתיה, ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר ואכלת ושבעת – אכילה שיש בה שביעה, ואיזו? זו כביצה". והנה, בתוס' שם נאמר15: "הני קראי אסמכתא בעלמא נינהו, דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה". מובן, אם כן, שההבדל היניהם בפירוש מקרא זה נובע ממחלוקת בסברא.
כלומר, באכילה יש שני ענינים: א. עצם האכילה, שבהוה. ב. תוצאת האכילה, היינו השביעה, שבעתיד. והנה, רבי מאיר סבירא ליה שהעיקר הוא ההוה… ואילו רבי יהודה סבירא ליה שהעיקר הוא העתיד.

נראה שאף במחלוקתם כאן, לעניין כתובה, חולקים הם "לשיטתם", האם עיקר הכתובה מתיחסת לעתיד או להוה. הגדרה זו מדוקדקת בלשון המשנה והגמרא, שלגבי כתובה דרבנן, כדעת ר' יהודה, הלשון היא בעתיד: "שלא תהא קלה", ובדעת ר' מאיר, הלשון היא בהוה: "הרי זו בעילת זנות".

כתובה דרבנן

בפשטות הבתולים הם עדות עבור הבעל שאשתו לא נבעלה קודם הנישואין. וזו המשמעות העיקרית של טענת בתולים וזו טענת בתולים המופיעה במשנה הראשונה. ומשום שהבעולה אינה רצויה כבתולה, לכן הרבו כתובת בתולה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ומכאן לטענת בתולים הממונית בהמשך המשניות ולכך יש להוסיף, שעיקר השפעת הנישואין היא על האשה. עצם היותה אשת איש מחיל עליה איסור משא"כ האיש שאין היותו בעל אשה מחיל איסור. אף בחיי המעשה, קריעת הבתולים, הריון, ולידה – כל אלו פועלים בגופה של האשה ולא בגופו של האיש.
על כן יש חשש שמא האיש יתייחס בקלות דעת לנישואין ותהא קלה בעיניו להוציאה.
זה ענינה של הכתובה הדואגת לעתיד חיי הנישואין וזו אף הסיבה שתקנו י"ב חדש להכנה16, לאיש לצרכי סעודה ולאשה לתכשיטין, ומכאן "שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה"17 ובלשון הריטב"א18:

שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה. פירוש, ויש בזה תקנת בנות ישראל שלא יעליל עליה בטענת בתולים, שאין אדם טורח בסעודה כל כך בכדי.

יסוד זה שהאיש נשאר כשהיה גם אחר הנישואין והאשה עוברת שינויים, קשור לעצם היות האיש שייך ליסוד הקבוע והאשה ליסוד המשתנה.
כך שנינו ב"תנא דבי אליהו"19:

פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול בירושלים לפני חכמים, אמרתי להן, רבותיי עפר אני תחת כפות רגליכם אומר לפניכם דבר אחד, אמרו לי, אמור, אמרתי, אבי שבשמים יהי שמך הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים ותהיה לך קורת רוח מישראל עבדיך בכל מקומות מושבותיהם, שכל הטובות והנחמות שאמרתה להן לישראל עבדיך לא אמרת להן אלא בחכמה בבינה ובדעת ובהשכל,שנאמר 20 "ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו" וגו', עזר כנגדו עזר להעמידו על רגליו ועזר להאיר את עיניו, אמרו לי, תן טעם לדבריך, אמרתי להן, אני נותן, אמרתי להן, רבותיי חיטים ושעורים עד שלא נעשו עד שלא נטחנו בריחים כלום הן אלא עצים, אמרו לי, הן, נתנן אדם לאשה, תיקנן עשאן וריקדן וטחנן בריחים, והוציאה מהן את הפת, פת יפה או בשר שמן או חלב שמן או כל אכילות טובות שבעולם, אמרו לי, פת יפה יותר מבשר שמן ומחלב שמן ומכל אכילות טובות שבעולם, פשתן, כלום הן אלא עשבים, אמרו לי, הן, נתנו אדם לאשה וארגה ממנו בגד, ולא עוד אלא שמוציא ממנה פרייה ורבייה לעולם, ועוד כדי שלא ינאף ממקום למקום (ומוציא ממנו פרייה ורבייה בעולם), אלו ארבעה דברים שהאשה עושה לבעלה והוא כבר נותן לחם לאכילה, והלא לבהמה ולחיה ולעופות נותנין רבון כל העולמים, אעשה לו עזר כנגדו, עזר להעמידו על רגליו עזר להאיר את עיניו.

תפקיד האשה להפוך את חומר הגלם למציאות חיים.
האשה מקבלת מן האיש את החומר ועושה ממנו מציאות שאפשר לחיותה, כך זה בפשתן ובחטים וכך בזרע הבעל. כיוון שאופי החיים המעשיים הוא הדינמיות והשינוי, אף אופיה של האשה ודרך חייה קשורים למחזוריות של שינוי ודינמיות.
ומכאן נבין את הדגש למ"ד כתובה דרבנן על "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", שהאיש אינו יודע להעריך נכונה את השינויים החלים על האישה, ועלול חלילה לבא מתוכם לזלזל בה ולגרשה.

כתובה דאורייתא

כפי שבארנו, כתובה דאורייתא, הנלמדת מאונס ומפתה, היא דמי הבתולים, וזה עניין הכתובה לבתולה, ולפיכך לאלמנה אין כתובה מן התורה.
הבתולים, אינם רק עדות לכך שהאשה עדיין לא נבעלה, אלא זו צורתה של האשה קודם שנעשית לכלי היורד למציאות החיים המעשיים, כדי לבנותם. אשה בתולה היא בחינת האידיאל, שענינו קשר קדוש ומרומם בין איש לאשתו, עוד לפני ביטויו בחיים מעשיים. אידיאל זה נשבר בכניסתה בנישואין, בהם הקשר מתבטא יותר בחיים המעשיים. אידיאל זה המתבטא בשלימותה של האישה הבתולה, בא לידי ביטוי בדין נערה המאורסה שאם זינתה חייבת סקילה, לעומת אשת איש שזינתה שחייבת חנק, וכך באר המהר"ל הבדל זה21:

ולפי גודל החטא שאין ראוי שיעשה נחשב המעשה שהוא נוטה אל ההעדר והחטא בכל מקום שכאשר רוצים להפליג בחומר החטא אמרו שבא על נערה מאורסה. והטעם, מפני כי הבא על נערה המאורסה לפי שהוא חוטא בקדושה שהנערה היא מקודשת לאחר והנה בא עליה, לכך הוא חוטא בקדושה. ואינו כמו מי שבא על בעולת בעל שכבר היא אשתו ואין כאן שם קדושין, ואע"ג דלא פקע מינה קדושין הראשונים מ"מ אין שם מאורסה עליה רק בעולת בעל, ולכך המיתה של ארוסה חמורה מבעולת בעל.

ירידה האישה לחיי המעשה באה על מנת לתקן ולעלות, לשוב אל האידיאל מתוך המפגש עם חיי המעשה22.
חז"ל דימו את שבירת הבתולים, לשבירת הלוחות23:

ואורייתא דאתייהיבת אתברו לוחין דילה דאינון משולים לבתולים וקודשא בריך הוא הדר יהיב לון לישראל לנטרא לה אורייתא דבע"פ אתקריאת הלכה למשה מסיני, וחתן דידה תבר בתולים דילה ומאן דאפיק שום ביש עלה דיימא דהא ההיא אורייתא לאו איהי דא דהא לוחין דילה אתברו, קודשא בריך הוא יימא ליה דאיהו24 "אבי הנערה" בת דאיהו בתיבתבראשית איהי ברתא דמלכא קודשא בריך הוא אמר "ופרשו השמלה", ואתפתחת יריעה מס"ת ויחזון דאתמר ביה25 "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת".

ובתרגום הסולם:

והתורה שנתנה, נשברו הלוחות שלה שהם משולים לבתולים. והקב"ה חזר ונתנה לישראל לשמרה, והתושב"ע נקראת הלכה למשה מסיני. והחתן של התורה שיבר הבתולים שלה, ומי שמוציא שם רע עליה ויאמר שהתורה ההיא אינה, שהרי הלוחות שלה נשתברו, הקב"ה יאמר לו שהוא אבי הנערה… אמר הקב"ה ופרשו את השמלה, ונפתחת יריעה מן ספר התורה, ויראו שנאמר בה, פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת.

האידיאל של לוחות הראשונים אותם דימו חז"ל לבתולים, היו מעל למדריגת המציאות, כדברי חז"ל26:

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב27 "חרות על הלוחות", אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל.

לוחות השניים מטרתן להגיע לאותו אידיאל של הלוחות הראשונים, מתוך המציאות. ובדרך לאותה שלימות, "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון"28.
אף באישה, אותה שלימות שנשברת בכניסתה לחיי הנישואין, אינה נעלמת, אלא קיימת על ידי הכתובה עדות לבתולי האישה, לשלימותה, קודם שנבעלה וירדה לחיים המעשיים. ומכאן שיטתו של רבי מאיר, שכל הבועל ללא כתובה, היינו לא כדרך לתיקון וחזרה לשלימות של הבתולה, הרי בעילתו בעילת זנות. זוהי שיטתו של רבי מאיר המתיחס לבעילה בהווה, שלא תהא בעילת זנות, אלא בעילה שמגמתה התיקון29.
על פי הבנה זאת, ניתן להבין את השם שנתנו לשטר זה – "כתובה", והיינו ששטר זה קובע בכתב ומשמר את אותה השלימות של האישה קודם שנבעלה, וזה עניין הכתיבה, שהיא עדות ושימור לאותה מציאות שהיתה בזמן הכתיבה. דומה בזה הכתובה לתורה שבכתב, שגם כשאנו חיים במציאות את התורה שבעל פה, יש לנו את התורה שבכתב עימנו כיסוד קבוע ומנחה.30


1 סוטה דף כח.
2 פירושו מבוסס על הגמרא בדף ט ע"ב, שכתבה: "אמר אביי, אף אנן נמי תנינא: בתולה נשאת ליום הרביעי; ליום רביעי אין, ליום חמישי לא, מאי טעמא? משום איקרורי דעתא; ולמאי? אי למיתב לה כתובה, ניתיב לה! אלא לאוסרה עליו".
3 וכך גם בפירושו על המשניות הבאות.
4 פרק י הלכה ז.
5 שם הלכה טו.
6 פרק יח הלכה י.
7 דף נד ע"ב.
8 דף נו.
9 דף יא ע"א וש"נ.
10 דף י ע"א.
11 שמות פרק כב.
12 ביאורים לפירוש רש"י עה"ת, שמות כב, יד.
13 דף מה ע"א, במשנה.
14 דף מט ע"ב.
15 ד"ה "רבי מאיר סבר".
16 כתובות דף נז ע"א.
17 דך ב ע"א.
18 שם.
19 פרק ט.
20 בראשית פרק ב פסוק יב.
21 באר הגולה, באר שישי, עמ' קח.
22 עיין זהר חדש שיה"ש (דף סט ע"א), שהביא לגבי הנישואין את הפסוק "אל תשמחי איבתי לי כי נפלתי קמתי", והיינו שהנישואין באים לתקן ולהעלות. ע"ש.
23 זוהר, רעיא מהימנא, פרשת כי תצא דף רעו ע"א.
24 דברים פרק כב.
25 שמות פרק לד פסוק א.
26 עירובין דף נד ע"א.
27 שמות פרק לב פסוק טז.
28 בבא בתרא דף יד ע"ב.
29 עיין בזהר חדש שה"ש דף סט ע"א (הוזכר בשיעור הקודם), שעוסק בתיקון הבא ע"י נישואי בתולה, ומביא על כך את הפסוק (מיכה פרק ז פסוק ח): "אל תשמחי איבתי לי כי נפלתי קמתי".
30 הבנה זאת תתבאר יותר לאור דברי הגר"א בביאורו לשו"ע. כתב בשו"ע יו"ד בהלכות כיבוד אב ואם (סימן רמ סעיף ט): "חייב לכבדו אפילו אחר מותו. כיצד, היה אומר דבר שמועה מפיו, אומר: כך אמר אבא מארי הריני כפרת משכבו, אם הוא תוך שנים עשר חדש, יג ואם הוא לאחר שנים עשר חדש, אומר: זכרונו לברכה." והוסיף הרמ"א: "יש אומרים דאם כותב תוך שנים עשר חודש דבר ומזכיר אביו, א"צ לכתוב הריני כפרת משכבו אלא זכרונו לברכה, דהא כתיבתו מתקיימת לאחר שנים עשר חודש, ויש מחמירים אפילו בכתיבה." וכתב שם ב"ביאור הגר"א (ס"ק כב): "ויש מחמירין וכו'. גדולה מזו מצינו להיפך ברשעים במ"ר של אסתר על פסוק אשר הגלה מירושלים וש"ם וירושלמי (פ"ג דמגילה) כד הוי מטי ר' יונתן ורבנן להאי פסוקא אשר הגלה נ"נ הוו אמרין נ"נ שחיק עצמות, ולמה לא הוה אמרין כן בירמיה? אלא שכל נ"נ שבירמיה חי הוה, ברם הכא מת הוה, וכן כאן אפי' מזכיר אחר י"ב חדש מה שכתב בתוך י"ב חודש אין לומר זלה"ה, אלא הריני כפרת משכבו, וכ"ש בעת הכתיבה." היינו שהכתיבה משמרת את אותה המציאות שהיתה בעת הכתיבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן