פרק ראשון – כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש (ג.)

שאלות

רוב הראשונים הבינו שפירוש "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש", היינו שהמקדש תולה קידושיו בדעת חכמים, ולכן חכמים יכולים להפקיע קידושיו למפרע. כך פירש גם רש"י בכמה מקומות1.
על שיטה זו רבו הקשיים, ולהלן חלקם:
1. הראשונים דנו רבות בכך שהקידושין בטלין למפרע ולא מכאן ולהבא, ותמוה מאוד שאדם שהיה נשוי כהלכה, למפרע לא היה נשוי וחי עם אשתו ללא קידושין. עובדה זו יוצרת בעיות אותן הזכירו הראשונים, כגון התראת ספק על אשת איש שזינתה, טהרת ממזרים, ועוד.
2. הראשונים הבינו שבשביל שיפקעו קידושיו, צריך דווקא גט2, שע"י יפקעו הקידושין, ואינו מובן מדוע, הרי הקידושין פוקעים מעיקרן ולא מכאן ולהבא ע"י גט?
3. שאלת הגמרא: "תינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר" אינה מובנת, שכן אם הקידושין פוקעים משום שתלה דעתו בדעת רבנן, מה ההבדל בין כסף לביאה?3
4. כיון שהפקעת הקידושין תלויה בדעתו, מי ערב לנו שאכן כל אדם תולה קידושיו בדעת חכמים, ואם אותו אדם לא תלה קידושיו בדעתם, שרינן אשת איש לעלמא?
5. יש להקשות4 על פשט הגמרא, ששאלה: "ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גיטא, ומשום… שרינן אשת איש לעלמא?", ולפי שיטת רוב הראשונים, התשובה היא שלא, כיון שהקידושין לא פוקעים ע"י גט דאורייתא, אך הגמרא ענתה: "אין! כל המקדש" וכו', ומשמע שתוקף תקנת רבנן הוא מן התורה.
מצאנו כמה מהראשונים, שמשמע מהם שיש דרך שונה לבאר את הסוגיא:
במסכת בבא בתרא5 הובאה סוגיא דומה לסוגייתינו, אלא ששם לא אמרו "כל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש", וכתוצאה מכך הגיעו התוספות6 למסקנה, שכח חכמים להפקיע את הקידושין,אינו נובע מדעת המקדש:

וצריך לומר דסבר הכא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כיון דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה ואע"ג דלא קדש אדעתם.

משמע מדבריהם, שיש דרך לבאר את כחן של חכמים להפקיע את הקידושין, מצד עקירת דבר מהתורה.
ב"שיטה מקובצת" הביא את דברי ה"שיטה"7:

ואית דמתרצי דכי אמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה לאו משעת קדושין אלא השתא משעת מעשה וכל זמן שלא נעשה המעשה שלא קבלה גט באונס כה"ג חייבת בחנק וההיא דיבמות לא קשיא דלעולם אפקעינהו רבנן התם בלא גט קאמר משום דהוא עשה שלא כהוגן בקידושין וכיון שהקדושין שלא ברצון חכמים אפקעינהו ועקרינהו לגמרי אבל על קדושין גמורין אם היה בהן משום נולד אין הקדושין בטלין כי אם מכאן ואילך ובגט דאם לא כן אין לך אדם שחייב משום אשת איש.

שיטה זו שונה משיטתם של רוב הראשונים, ולכאורה תמוהה היא מאוד, כיצד פקעו הקידושין רק מכאן ולהבא, הלא דבר זה שניתן להיעשות רק ע"י גט מהתורה, ואילו גט זה כשר רק מתקנת רבנן?8

פרשת לקוחין וגירושין

הבה"ג בהקדמתו למניין המצוות, חילק את המצוות לשלושה חלקים:
1. עונשים, היינו מצוות שהעובר עליהן מתחייב עונש, והן כולן מצוות לא תעשה.
2. מצוות עשה.
3. פרשיות חוקים ומשפטים המסורים לציבור, ובהן מצוות עשה ולא תעשה כאחד.
המפרשים דנובביאור כוונת הבה"ג בחלק הפרשיות, מה כוונתו באמרו "חוקים ומשפטים המסורים לציבור", שכן באותו חלק מנה הבה"ג אף מצוות שלכאורה אינן מסורות לציבור, כמצוות "פרשת לקוחין וגירושין", ועוד מצוות שלא מובן מדוע קראן הבה"ג מסורות לציבור.
הרי"ף פערלא9, בפתיחתו לביאור הפרשיות, הביא את דברי הבה"ג בהקדמתו:

ואלו העריות שאסר לנו הקב"ה בתורה. וכולן אם אשת איש הן מיתתן בחנק, אבל אם בא על אחת מהן ואינה אשת איש, יש מהן בחנק, ויש מהן בשריפה וכו'. ושנו חכמים חמשה וששים פרשיות גופה של תורה, וכל פרשה ופרשה פרשוה חכמי ישראל, ובכולן אי אתה מוצא שבחן של תלמידי חכמים יותר בהשפע, אלא בפרשת גירושין ויבמין, שכל התורה כולה תלויה בה, ובהם עריות אלו מפורשות.10

כיון שגם מצוות קידושין וגירושין בכלל מניין הפרשיות, הרי שמצוות אלו בכלל המצוות המסורות לציבור, היינו שעניינן קשור לציבור. בכך שראה הבה"ג שבחן של ת"ח במצוות אלו, נראה שהבין שכיון שמצוות אלו קשורות לציבור, הרי שיש לת"ח, שהם "עיני העדה"11, כח לקבוע גדרים במצוות אלו. ובמצוות גירושין ויבמין, שהן מצוות שלעיתים יכולות לגרום לסיבוכים, משום צנועות ומשום פרוצות, בהן אתה מוצא שבחם של ת"ח ביותר, שקבעו גדרים ותקנות במצוות אלו כדי לפתור בעיות.
יש להבין את המשמעות הכללית במצוות קידושין וגירושין, וכיצד משמעות זו פועלת במצוות אלו.

חלק הכלל שבאדם

בספר הכוזרי12 באר רבי יהודה הלוי, שלכל אדם יש משמעות הן כאדם פרטי, והן כחלק מן הכלל:

והמתפלל אך ורק בעדו דומה לאדם שבשעת סכנה למדינה יסתפק בתקון ביתו הוא ואינו רוצה להשתתף עם אנשי המדינה בתקון חומותיהם אדם כזה הוצאתו מרבה וסכנתו מתמדת ואלו האיש המשתתף עם הצבור הוצאתו מועטת ובטחונו מרבה כי את אשר לא הספיק האחד לעשות בא האחר ומשלימו וכך תעמד המדינה על השלמות הגדולה ביותר האפשרית לה וכל אנשיה יהיו נהנים מברכותיה על ידי הוצאה מועטת והכל לפי החק ומתוך הסכמה כך קורא אפלטון את ההוצאה לפי החק השתתפות החלק בכל ומשעה שהיחיד מתעלם מהיותו חלק בכל זאת אומרת מחובתו לעבד למען תקון הצבור שהוא חלק ממנו ומחליט לחסך תועלתו לו לעצמו חוטא הוא לכלל וביותר לנפשו כי היחיד בקרב הצבור הוא כאבר יחיד בכללות הגוף שכן אלו היתה הזרוע מונעת את דמה בשעה שיש צרך בהקזתו היה הגוף כלה והזרוע כלה עמו אכןראוי לו ליחיד לסבל אף את מר המות למען הצלת הכלל אך לפחות צריך היחיד לחשב על חלקו בכלל למען יתן תמיד חלקו ולא יתעלם ממנו אולם הואיל ודבר זה אין ללמדו מן ההקש קבע האלוה את כל דיניו המעשרות והמתנות והקרבנות ודומיהם הם חלק הכלל בקנינים.

מבואר ב"כוזרי", שלכל אדם יש שני חלקים: חלק פרטי וחלק כללי. דבר זה משפיע אף על ממונו13, שאף בו יש חלק לכלל, ומכח זה יש לב"ד כח לפעול בממונו ע"י "הפקר בי"ד הפקר". אף באדם עצמו יש לכלל, הוא בי"ד, חלק וע"י כך אף כח לפעול בו. אחד הביטויים לכח הכלל הוא במצוות ה"מסורות לציבור", היינו במצוות שיש בהן עניין ששייך לכלל. מצוות קידושין, אותה מנה הבה"ג כמצוה המסורה לציבור, יש בה שייכות לכלל, שכאשר אדם מקדש אשה, אין כאן רק מעשה פרטי, אלא מעשה בעל משמעות כללית, ולכן כשמקדש, לא רק מצד חלקו הפרטי מקדש, אלא אף מצד כח הכלל שבו הוא מקדש, ומכח זה חכמים שותפים לקידושין, ויכולים לקבוע גדרים ותקנות לחלות הקידושין.
מכאן נבין את דברי הגמרא: "כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש", שלא תלוי הדבר בדעתו של אדם, אלא זה מתחיל מהיסוד שאין כאן רק מעשה פרטי של התקרבות איש לאישה, אלא אף ערך הכלל מתגלה כאן, ולכן מעשה זה נעשה ע"פ החוקים והמשפטים אותם קבעו הציבור.
על יסוד שותפות הכלל במעשה זה, יכולים חכמים להכשיר אף גט מדבריהם, כיון שמצוה זו מסורה לציבור, היינו לחכמים, לפרשה ולקבוע בה גדרים, מה נכלל בכלל14 "כי יקח איש אישה", ומה נכלל בכלל14 "גט כריתות".15
הבנת הגמרא
על פי מה שביארנו לעיל, כך הוא פירוש הגמרא:

ומי איכא מידי דמדאורייתא לא להוי גט, כיון שעל פי גדרי אונס, גט זה בטל, ומשום צנועות ומשום פרוצות שרינן אשת איש לעלמא? כלומר, ואעפ"כ משום תקנת דרבנן, נאמר שמגורשת היא ואינה עוד אשת איש? אין! יש ביד חכמים לקבוע שגט זה אף שמדאורייתא בטל, קיים הוא מדבריהם, וע"י גט זה שרינן אשת איש לעלמא. כיצד? כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, כמו שביארנו, שמצוה זו מסורה לחכמים לפרשה ולקבוע גדריה, מכח חלק הכלל שבאדם, ולכן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. כלומר, יש כח בידחכמים להפקיע קידושין אלו ע"י גט מדבריהם. אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח קדיש בכספא, כלומר, שקידושין ע"י כסף זה אכן דבר המסור לחכמים, כיון שקידושי כסף זה דין שלמדו אותו חז"ל מהתורה, ויכולים לקבוע בו גדרים האם קידושין אלו חלו או לא, אבל אם קדיש בביאה, מאי איכא למימר? הרי זו מציאות של קידושין שהרי לקיחת אישה ע"י ביאה לא התחדשה במתן תורה, אלא אף קודם לכן כך היתה המציאות16, ואין זה קידושין על דעת חכמים אלא הם מחוץ לתחום בו יש בכוחם לפעול17, ותירצה הגמרא, שאף ביאה, שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, ואמנם קודם מתן תורה פעולתה היתה ע"י המציאות, שאיש זה לקח אישה זו, אבל ממתן תורה ביאה פועלת מכח היותה דין הנילמד מהתורה, כמו כסף, ולכן אף בקידושי ביאה יש כח ביד חכמים לקבוע שלא תפעל כביאת קידושין, אלא תהא בעילת זנות.


1רש"י במסכת יבמות (דף צ ע"ב): "אדעתא דרבנן – תולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמר". וע"ע בפירושיו שם דף קי ע"א ובגיטין דף לג ע"א.
2כך כתב רש"י: "כל המקדש – כל המקדש אשה, על דעת שהנהיגו חכמי ישראל בישראל הוא מקדשה, שיהיו קיימין קידושין לפי דברי חכמים ויהיו בטילים לפי דברי חכמים, על ידי גיטין שהכשירו חכמים". וכך פירש הרא"ה ועוד ראשונים.
3 כך הקשה הרמב"ן: "אינו מחוור לי שאם המקדש קידש על דעת חכמים שיהו בטלים לפי דברי חכמים מה הוקשה לו לרבינא ומאחר שעל דעת חכמים קדיש אין צורך להפקיר המעות ממנו אלא לבטל קדושיו".
4כך הקשה ה"שיטה מקובצת" על הסוגיא, ותירוצו: "יש לומר דמכל מקום לא מפקעי רבנן הקדושין בכדי… אלא דבעו גיטא לאפקועינהו וגט כי האי מדאורייתא לא מהני ואתו רבנן מתקני דלהני כנ"ל". ועדיין צ"ע, שכן אם רק מתקנת דרבנן מועיל הגט, כיצד קראה לו הגמרא דאורייתא.
5דף מח ע"ב.
6שם ד"ה "תינח דקדיש בכספא", ועיין גם בתוס' בסוגייתינו שדנו מצד כח חכמים לעקור דבר מהתורה.
7הוצאת "מוסד הרב קוק", אות ו.
8עיין במהדיר על השטמ"ק הוצאת "מוסד הרב קוק", הערה 21, שכתב: "חידש כאן חידוש עצום שלא מצאתי לו חבר בזה בראשונים", וע"ש שדן בדבריו מצד המקדש אישה לזמן.
9 ספר המצוות לרס"ג עם ביאור רבי ירוחם פישל פערלא, חלק שלישי, פתיחה למניין הפרשיות, אות ה. דברים אלו הוא מצא בכתב יד רומי של הבה"ג.
10 ובאר הרי"ף פערלא את דבריו: "ומשמע מלשונו זה לכאורה דבפרשיות שמנה אין כוונתו לחלוקת הפרשיות שבתורה, אלא כוונתו למצוות שלא נתפרשו כל פרטיהן ודקדוקיהן בפירוש התורה, אלא עיקרן מן התורה ופירושן מדברי סופרים. ומשום זה הוא שקראן פרשיות, משום שזקוקות לפירושן של חכמי ישראל. ובלא פרושן לא היינו יודעין עיקר המצוה. וע"פ זה יתכן ג"כ לומר דגם מה שקראן הבה"ג מצוות המסורין לציבור דהיינו לב"ד הגדול שהם סנהדרין גדולה דבמקום כל ישראל קיימי. והכתוב קורא אותן "קהל" ו"כל עדת ישראל"… וכן משמע מלשון הבה"ג בתחילת מניין הפרשיות שכתב וז"ל אלו פרשיות חוקים ומשפטים המסורין לצבור עכ"ל… משמע יותר שהכוונה שנמסרו להם פירושן ודקדוקיהן והוראתם כההיא דאמרינן (חגיגה יח) "לא מסרן הכתוב אלא לחכמים" וכן אמרו (ריש פ"ד בכורות) "לא מסרם הכתוב אלא לחכמים".
ואף שדחה הסבר זה בכך שיש מצוות שמנאן הבה"ג כמצוות עשה רגילות אע"פ שעיקר פירושן מדברי סופרים, לא הביא הסבר אחר מה הכוונה "מסורות לציבור", אלא נשאר בכך שבבה"ג יש בעיית גירסאות.
11 בבא בתרא דף ד ע"א.
12 מאמר שלישי פיסקה יט.
13 עיין "אגרות הראי"ה" חלק א, אגרת פט.
14דברים פרק כד פסוק א.
15שמא נוכל למצוא הגדרה הלכתית לכך, בדברי ה"אבני מילואים" (סימן לא ס"ק כב), שחידש שאף שקידושין לזמן מוגבל, פשטה קדושה בכולה, ואינה יוצאה אלא בגט, אם יש דעת אחרת בקידושין, אפשר לקדש לזמן, ולא פשטה קדושה בכולה זמן. על פי דבריו י"ל, שכיון שחכמים הם חלק מהקידושין, כמו שביארנו, הרי שהקידושין תלויים אף בהם ויכולים הם להפקיע את הקידושין לאחר זמן על פי דעתם, ע"י גט דרבנן.
16 כדברי הרמב"ם בהלכות אישות (פרק א הלכה א): "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר (דברים כב) כי יקח איש אשה ובא אליה."
17ושמא לזה התכוונו רבותיו של רש"י בפירושם (הובא ברש"י ד"ה "שויוה רבנן לבעילתו"): "שמעתי כל רבותי מפרשים דקדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו", ואולי התכוונו לומר כמו שביארנו, שקידושי כסף הם דין שלמדו אותו רבנן מהתורה, ולכן יכולים לפעול בו משא"כ ביאה שהיתה אף לפני מתן תורה, ופועלת מכח המציאות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן