פרק ראשון – שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא

שאלות

הסוגיא פותחת בדברי רבי אלעזר:

האומר פתח פתוח מצאתי – נאמן לאוסרה עליו.

ופירש רש"י טעמו של דבר:

נאמן לאוסרה עליו – ואע"פ שאין הדבר הזה יכול להתברר אלא על פיו לגבי נפשיה הוי מהימן לשוייה עליה חתיכה דאיסורא אבל להפסידה כתובתה לא מהימן.

על דברי רש"י יש להקשות:
1. מדוע הקדים לומר "שאין הדבר הזה יכול להתברר אלא על פיו", ולא פירש בפשטות שנאמן לאוסרה עליו כיון ששוויה עליה חתיכא דאיסורא?
2. יש להבין מה שכתב "אלא על פיו", והלא לכאורה באותה מידה גם על פיה יכול הדבר להתברר? ועוד, הרי דבר זה אינו ברור כלל, ולכאורה היה צריך לפרש שאף שאין הדבר הזה יכול להתברר מ"מ לגבי נפשיה נאמן?
ובהמשך הסוגיא כתב רש"י:

מאי קמ"ל תנינא – שאדם נאמן על עצמו לאסור לו את המותר על פיו.

יש להבין מדוע הוסיף רש"י "על פיו" – מילים אלו לכאורה מיותרות, וכפי שנראה מהתוס' רי"ד שהעתיק את דברי רש"י ללא הוספה זו.
כמו כן יש לדקדק ברש"י ביבמות (כה ב), ששינה מלשון הגמרא (בבא מציעא ג ב):

הודאת בעל דין כמאה עדים דמי.

וכתב:

ואין אדם משים – את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע והא דקי"ל הודאת פיו כמאה עדים דמי הנ"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא.

ולגבי עצם הדין "שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא", הקשה רע"א על דברי המשנה לקמן (כב א):

האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני – נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

וכך הקשה:

במתני' שהפה שאסר. ק"ל למאי צריך לכל זה הא בדיבורא אשת איש הייתי לא מהימנא לב"ד בדרך נאמנות ועדות ואנן אמרי' שאינו אמת אלא מדין שויא אנפשא חתיכא דאיסורא וכיון שהיא מסיימת וגרושה אני מעולם לא אסרה?

יש להבין גדרו של דין זה.

מקור הדין "שוויה אנפשיה"

דין זה מופיע בגמרא רק לגבי האישה שאמרה אשת איש אני (כב א) או שבויה הייתי (כג ב), שנאמנת כיון ששויא לנפשה חתיכא דאיסורא.
והגמרא (כב א, על המשנה שהובאה לעיל) מבררת את מקור דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר":

א"ר אסי: מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה? שנאמר: (דברים כב) את בתי נתתי לאיש הזה לאשה, לאיש – אסרה, הזה – התירה. ל"ל קרא? סברא היא, הוא אסרה והוא שרי לה.

הרי שהגמרא לא חיפשה מקור לכך שאם אמרה "אשת איש אני" שויא לנפשה חתיכא דאיסורא, אלא רק לכך שבכוחה להתיר את מה שאסרה. נראה שמכאן יש סתירה לדברי האחרונים¹ שדנו והביאו מקור לדין "שוויה אנפשיה", שכאן מגמרא זו נראה שדבר זה היה פשוט לחז"ל.
ובגמרא בבבא קמא (סד ב) למדו שהמודה בקנס פטור:

"אשר ירשיעון אלהים" (שמות כב) – ולא המרשיע את עצמו.

ויש לדון האם זהו לימוד רק על קנס או לימוד כללי שאין אדם יכול להרשיע את עצמו, ולכן בקנס פטור שהרי גם בזה מרשיע עצמו. ובמדרש הגדול (שמות כב ח, עה"פ "עד האלקים יבא") מובא:

"אשר ירשיען אלקים" – פרט למרשיע עצמו. מכאן אמרו אין אדם משלם קנס על פי עצמו.

לפי צורת המדרש המופיעה כאן ברור שזהו לימוד כללי שאדם אינו יכול להרשיע עצמו ומתוך כך המודה בקנס פטור. ואף מדברי רש"י ביבמות (כה ב ד"ה "ואין אדם משים") שכלל את אי הנאמנות לגבי קנס עם שאר המקרים בהם אדם משים עצמו רשע:

ואין אדם משים – את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע והא דקי"ל (ב"מ ג ב) הודאת פיו כמאה עדים דמי הנ"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא.

אף מדברי חז"ל שחיפשו מקור לכך שאדם אינו נאמן להרשיע עצמו, נראה שהסברא הפשוטה היא שאדם נאמן על עצמו – כמובן רק במקום שאינו מחייב אחרים. והחידוש הוא שאינו נאמן להרשיע את עצמו.
יש להבין את יסודה של ההבנה הפשוטה שאדם נאמן על עצמו.
נראה שיש להבין את הדבר על פי דברי ר' חיים ויטל בספרו "חיים שנים ישלם" (ב"מ ג ב), שכתב שלא יעלה על דעת אדם שאין פיו מחייבו ממון:

והלא כל משא ומתן של האדם של האדם אינו אלא בפיו ולא איברו סהדי אלא לשקרי.

ונראה פירושו, שבית דין הדן על פי עדים, זהו מקרה חריג, ועיקר חיי האדם ומשאו ומתנו והנהגתו בנויים על נאמנותו בדברים שבאחריותו, ועדים נדרשים במקום שיש חשש שקר וצריכים עדות אוביקטיבית כדי שבית הדין יוכל לפסוק.
הדין "שויא לנפשא חתיכא דאיסורא" (בצורתו המקורית כפי שמופיע בדף כב), הוא המשפט ההפוך לדין "אין אדם משים עצמו רשע", והיינו שאדם משים עצמו חתיכת איסור אך אין אדם משים עצמו רשע. ומסיבת נאמנותו על דברים שברשותו ובבעלותו, כדרך העולם, יש ללמוד גם על סיבת אי נאמנותו לשום עצמו רשע, וכך כתב הר"י מגאש (שו"ת סימן קפו):

ראובן רצה לעלות לא"י ונדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין עד שיעלה לא"י חוץ משבתות וי"ט יורינו רבינו אם ראובן זה עבר בהיותו נודר ואם יש לו בו היתר אם לאו.
תשובה: מי שנדר זה עבר על דברי תורה וכל יום שהוא עומד בנדרו הוא עובר וחוטא נפשו והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חבירו. ולסיבה זו אין האדם חייב במה שמודה על עצמו במה שהוא חייב מיתה או מלקות כמי שהוא חייב במה שמודה על עצמו ממון וכבר אמרו ז"ל במה שאמר הכתוב בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא אלא שציער עצמו מן היין ואם נקרא חוטא מי שציער עצמו מהיין בלבד כ"ש שיקרא חוטא מי שהוא מצער עצמו מן היין ומן הבשר. והראוי שישאל בנדר זה לחכם מומחה ויתיר אותו לו או לג' ת"ח ואע"ג דאינם מומחין והפתח שיפתח לעצמו הוא שאם היה יודע שהתורה לא תתיר לו זה לא היה נודר. ויודיעו את הנודר הזה מה שאמרו רז"ל על הנודר שהוא כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן וראוי מהר להודיעו זה וישאל על נדרו ויותר לו כפי מה שגזרה התורה וכן הלכת'.

מבואר בדבריו, שאדם אינו נאמן לשום עצמו רשע כיון שאין גופו ברשותו לצער עצמו, וכמו שאינו רשאי לצער חבירו כיון שאינו בעלים על חבירו, כך אינו רשאי לצער עצמו שכן לעניין זה אין גופו ברשותו². העולה מדבריו, שדבר שברשותו של אדם הוא נאמן עליו, כגון ממון שהודאת בע"ד כמאה עדים, ודבר שאינו ברשותו אינו נאמן עליו³, וזאת הסברא הפשוטה, וחידשה תורה בדין "אין אדם משים עצמו רשע" שאין גופו של אדם ברשותו לעניין רשעות.
מעתה יש להגדיר אלו דברים הם ברשותו של אדם ובבעלותו, שעליהם נאמן, ואלו דברים אינם בבעלותו ואינו נאמן עליהם.

גדר "בידו"

הגמרא לקמן (כב א):

א"ר הונא אמר רב: מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה? שנאמר: את בתי נתתי לאיש.

ופירש רש"י:

שנאמן לאסור את בתו – כשהיא קטנה או נערה שבידו לקדשה כדאמרי' בפ' נערה שנתפתתה מנין שאם אמר קדשתיה לפלוני שהוא נאמן לאוסרה על הכל.

הרי שכיון שהתורה נתנה לאב כח לקדש את בתו, בזה הוא בעלים לקבוע את מעמדה האיסורי, ולכן נאמן.
נראה שמכאן מקור לדברי הרא"ש בגיטין (פ"ה סימן יג), שמחדש דבר בדין "בידו":

כל דבר שהוא בידו של אדם אפי' איתחזק היתרא נאמן עד אחד לטמא ולאסור ואפי' מכחישו או אמר איני יודע כדתניא הכא היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שישיתי עמך נטמאו נאמן ומפרש אביי טעמא הואיל וברשותו הן הרי הן כשלו ונאמן עליהן ולאו מטעמא דאי בעי מטמא להו דאי טמאינהו בעי שלומי ועוד דמשמע גבי ס"ת דאי ס"ת ביד לבלר נאמן לומר לא כתבתי אזכרות לשמן אע"פ שכבר נכתבו ועוד אמרינן בפרק האשה רבה (פח א) דאי סבר תורם משלו על של חבירו א"צ דעת משום דבידו לתקנו ואטו בשופטני עסקינן שיתרום מטבלו על של חבירו אלא כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו ואפילו תרם משל חבירו.

מבואר בדבריו, שהבעלות לעניין נאמנות היא היכולת לפעול בדבר, וכפי שהוסיף המרדכי על דברי הרא"ש:

ושלו – רצונו לומר שהוא תחת ידו.

יישוב השאלות

נראה שרש"י הבין, שדברי ר' אלעזר בסוגייתינו הם המשך למשנה הראשונה (ב א):

בתולה נשאת ליום הרביעי, ואלמנה – ליום החמישי; שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות, ביום השני וביום החמישי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין.

ושם פירש רש"י:

בשני ובחמישי – אחת מעשר תקנות שתקן עזרא בבבא קמא בפרק מרובה (פב) מפרש לכולהו ולכך תקנו שתנשא ברביעי שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד בעוד כעסו עליו [ואם יש שהות בינתים יש לחוש] שמא יתפייס ותתקרר דעתו ויקיימנה ושמא היא זינתה תחתיו ונאסרה עליו כדילפינן (סוטה כח) מונסתרה והיא נטמאה ומתוך שיבא לבית דין יתברר הדבר כשיצא הקול שמא יבואו עדים ובגמרא פריך ותינשא באחד בשבת.

ובארנו שם את דבריו, שתקנות עזרא עניינן האחריות של בית הדין על חיי העם שיהיו חיים תורניים ותקינים. מכח אחריות זו, תיקנו ב"ד שישבו בתי הדין בקביעות בימי שני וחמישי לדון את העם, ולא יצטרך כל מי שיש לו דין לתור אחר דיינים. ותיקנו שבתולה תינשא ליום הרביעי, ואם יהיה לו טענת בתולים, ישכים לבית דין, ולא תתקרר דעתו ויחיה עם אשתו באיסור.
בסוגייתינו בא ר' אלעזר לומר, שאם לא התברר הדבר, הרי שחוזרים אנו למצב הרגיל שכל משאו ומתנו של אדם על פיו, ונאמן הבעל לאוסרה עליו בטענת פ"פ והרי זו הרחבה של שוויה אנפשיה חד"א, שאוסר על עצמו את אשתו.
וכפי שבארנו, כחו של הבעל לאוסרה מדין "שוויה אנפשיה" הוא כח נאמנות אלא שאינו יכול לחייב אחרים בכך, אך במה שנוגע אליו נאמן ואנן אמרינן שאמת הוא, ולא כמו שכתב רע"א שאין זו נאמנות ואנן אמרינן שאינו אמת.
ולכן הדגיש רש"י את "פיו"⁴, שכן זהו ביטוי לנאמנות, כמו שאמרה תורה (דברים יז ו):

על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד.

נמצא ששני סוגי נאמנות יש: פיו של אדם על דברים שבבעלותו, ופי שני עדים.

---

¹ כך כתב בחידושי חת"ס בסוגייתינו: "ובאמת צריך חקירת חכם מאין פשוט לחכמ"ל הך דשוי' אנפשי' חד"א מה"ת מנ"ל וחפשתי ולא מצאתי, כי מאי דכתיב "את בתי נתתי לאיש הזה" אין ראי' וצ"ע". וב"קצות החושן" (סימן רמא ס"ק א) כתב: "עיקר הטעם משום דהתורה האמינה לכל אדם על עצמו כמאה עדים על אחרים, והיינו נמי טעמא דאומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה משום דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא… דאבוהן דכולהן "כי הוא זה" דכתיב במודה במקצת…", וע"ע בסימן לד ס"ק ד. וב"בית ישי" (ח"ב סימן צ) הביא את דברי ה"אמרי בינה" (דיני עדות סימן ב) שכתב: "והא דפשיטא ליה להש"ס דנאמן, הוא מדכתיב "או הודע אליו חטאתו" חזינן דהתורה האמינתו להקריב שיתכפר, ותליא רק אם נודע אליו אף נגד הכחשת עדים וכו' ומזה ילפינן בכ"מ דיכול אדם לשוויי על נפשו חד"א אף נגד עדים", ועיין שם ב"בית ישי" שדן בדבריו.
² העולה מדברי הר"י מגאש בביאור המימרא (סנהדרין ט ב) "אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע", הוא שמשני סוגי הנאמנות אין אדם נאמן על עצמו – לא מצד עדות אובייקטיבית, שכן קרוב הוא אצל עצמו, ולא מצד נאמנות אדם על דבר שברשותו, שכן אינו רשאי לשום עצמו רשע, ואף שרש"י פירש אחרת: "דאדם קרוב אצל עצמו, הלכך אין אדם יכול לשום עצמו רשע", הגדר של נאמנות אדם על דבר שברשותו עולה גם לדבריו.
³ לאור דברים אלו יתבארו דברי חז"ל במסכת סוטה (יב א): ""ותקח לו תבת גומא" (שמות ב) – מאי שנא גומא? א"ר אלעזר: מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן", שכן גופם אינו ברשותם כממונם.
⁴ על פי זה תובן אף לשון הגמרא במסכת ב"מ (ג ב) – "ומה פיו שאין מחייבו ממון – מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו ממון – אינו דין שמחייבין אותו שבועה", שזהו ביטוי לנאמנות ושייך להשוות בק"ו נאמנות זו לעדים, ועיין במש"כ שם.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *