פרק ג’ – הקמת המזבח

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
ספר עזרא1 – פרקים א’ – ג’

א וּבִשְׁנַת אַחַת, לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, לִכְלוֹת דְּבַר-ה’, מִפִּי יִרְמְיָה: הֵעִיר ה’, אֶת-רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס, וַיַּעֲבֶר-קוֹל בְּכָל-מַלְכוּתוֹ, וְגַם-בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. ב כֹּה אָמַר, כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס–כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, נָתַן לִי ה’ אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם; וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת, בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. ג מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְיַעַל, לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה; וְיִבֶן, אֶת-בֵּית ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל–הוּא הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. ד וְכָל-הַנִּשְׁאָר, מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר-שָׁם–יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה; עִם-הַנְּדָבָה–לְבֵית הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. ה וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת, לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן, וְהַכֹּהֲנִים, וְהַלְוִיִּם; לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים, אֶת-רוּחוֹ, לַעֲלוֹת לִבְנוֹת, אֶת-בֵּית ה’ אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. ו וְכָל-סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם, בִּכְלֵי-כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת–לְבַד, עַל-כָּל-הִתְנַדֵּב. ” (עזרא א’)

הצהרת כורש הידועה שבה כורש נותן אשור לעלות לי-ם ולבנות את המקדש. הוא מצווה לתת סיוע לעניין. כורש מספר שזו אינה יוזמה פרטית שלו אלא “וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת, בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. “
פסוקים אלו מוכרים לנו ממקום אחר בתנ”ך:

כב וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר-ה’ בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר ה’ אֶת-רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס וַיַּעֲבֶר-קוֹל בְּכָל-מַלְכוּתוֹ וְגַם-בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כג כֹּה-אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל-מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה’ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ ה’ אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל.”(דבה”י ב’ לו)

וחז”ל אמנם אומרים שעזרא כתב ספרו וספר דברי הימים. השאלה שעולה היא: מהו המקור ומהו העותק?
אפשרות א’: ספר דברי הימים הוא המקור. וספר עזרא שרצה לחבר בין הספרים החל את את ספר עזרא בדברים שסימו את ספר דברי הימים.
מצאנו זאת במקום נוסף. חומש שמות מתחיל ברשימת היורדים מצרימה בדיוק כפי שהופיע לקראת סיום חומש בראשית. ועמד על כך כבר הרמב”ן בפירושו לחומש שמות.

“וכענין הזה בספר דברי הימים וספר עזרא, שהשלים דברי הימים, ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה’ בפי ירמיהו העיר ה’ את רוח כורש וגו’, כה אמר כורש מלך פרס וגו’, ואותם שני פסוקים בלשונם החזיר בראש ספר עזרא לחבר הספור, אלא שהיו שני ספרים, השלים הראשון במה שהיה קודם בנין הבית והספר השני מעת הבנין. וכן הדבר בשני הספרים האלה בראשית ואלה שמות:” (רמב”ן שמות א’, ב)

אפשרות ב’: המקור הוא בספר עזרא והראייה שבספר עזרא הדברים מובאים באריכות. ובספר דברי הימים הביאו רק פיסקה וציטוט קצר מהדברים. וההגיון להעתקת הקטע הקצר לספר דברי הימים הוא על מנת לסיים את דברי הימים בדבר טוב! כפי שהתקינו בעלי המסורה שבספרים המסיימים בדבר לא טוב חוזרים וכופלים בפסוק טוב. ‘השיבנו ה’ אליך ונשובה’ וכן בסוף ספר ישעיהו. וכן נהוג לסיים מסכתות בתלמוד בדבר טוב. ואולי המקור לכך הוא מספר דברי הימים שעזרא שכתבו סימו בדבר טוב הלקוח מספר עזרא. וקשה להכריע בין שתי האפשרויות.

“יט וַיִּשְׂרְפוּ אֶת-בֵּית הָאֱלֹהִים וַיְנַתְּצוּ אֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם…כ וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן-הַחֶרֶב אֶל-בָּבֶל וַיִּהְיוּ-לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד-מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס. כא לְמַלֹּאות דְּבַר-ה’ בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד-רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה. ” (דברי הימים ב’, לו)

כאן אנו שומעים שירמיהו כבר כאן התנבא על שבעים שנה. והנה עתה מתחילה ההתעוררות עם סיומם של גזירת השבעים שנה. “(א) וּבִשְׁנַת אַחַת, לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, לִכְלוֹת דְּבַר-ה’, מִפִּי יִרְמְיָה: ”
ובעניין כורש מצאנו אותו כבר בספר ישעיהו:

” כד כֹּה-אָמַר ה’ גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן אָנֹכִי ה’ עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵאִתִּי. כה מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל. כו מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם. כז הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ. כח הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל-חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד. (ישעיהו מד’)
א כֹּה-אָמַר ה’ לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר-הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד-לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. ב אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ. ג וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים לְמַעַן תֵּדַע כִּי-אֲנִי ה’ הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ד לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. ה אֲנִי ה’ וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. ו לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי-אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי ה’ וְאֵין עוֹד. ז יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה’ עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה. ” (ישעיהו מה’)

נבואה מוזרה מאד! ישעיהו מנבא עמוק בתוך ימי הבית הראשון2. כיצד הנביא ישעיהו מנבא כ”כ מוקדם על כורש3?
ולא נענה כרגע על שאלה זו.

“ז וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת-כְּלֵי בֵית-ה’ אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו. ח וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל-יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה. ט וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים אֲגַרְטְלֵי-כֶסֶף אָלֶף מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים. י כְּפוֹרֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים כְּפוֹרֵי כֶסֶף מִשְׁנִים אַרְבַּע מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה כֵּלִים אֲחֵרִים אָלֶף. יא כָּל-כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם. ” (עזרא א’)

מתחילה תנועה של עליה לירושלים וכל זה ברשות המלכות. נראה לכאורה ימות המשיח. אבל שימת לב קפדנית מעלה שדווקא התיאור המפורט כל כך של מנימני הכלים וסוגיהם מכסה על מיעוט רשימת היהודים ומשפחותיהם העולים…! הכלים נספרים. אבל היכן עשרות (מאות?) אלפי היהודים שבגולה?!
בנוסף לכך כורש לא מוציא את הכלים החשובים והמרכזים של המקדש. אלא כלים משניים. יש כאן פער גדול מאד בין ההצהרה של כורש לבין הבצוע בפועל4.
כורש נראה טוב. הצהרותיו מרוממות לכאורה. אבל שימת לב לדבריו מעלה אפשרות להבין את את דבריו באופן הפוך:

“ב כֹּה אָמַר, כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס–כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, נָתַן לִי ה’ אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם;
וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת, בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה.”

כורש ממליך את ה’ בשמים. משמע בארץ כורש ממליך את עצמו! אמנם ה’ פקד עליו לבנות. אבל הוא המלך המבצע והשולט כאן בארץ.
עיון מחודש בפסוקים לעיל מישעיהו מד’ מראה שהנבואה מדגישה את שלטונו של ה’ בלעדית בעולם וכורש הוא רק שליחו: ” ” כד כֹּה-אָמַר ה’ גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן אָנֹכִי ה’ עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵאִתִּי… “. אלא שכורש כנראה לא הבין כך. והוא הסתפק בעזרה מינורית יחסית ובשחרור כלים משניים מכלי המקדש.
מחד מורגש שיש כאן סיכוי גדול, שליחים נשלחים ברשתות הכבישים שנסללו בממלכה הפרסית, ומאידך אנו מרגישים שבביצוע יש בבחינת ‘ יום קטנות ‘. מזכיר מאד את שיבת ציון של ימינו.

“כא לְמַלֹּאות דְּבַר-ה’ בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד-רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה. ” (דברי הימים ב’, לו)

מבחינה כרונולוגית אנו נמצאים בשלב שעדיין לא חלפו שבעים שנות גלות.
ירמיהו דיבר על שבעים שנות גלות תחת מלך בבל מעלייתו למלכותו. אין הכוונה לעלייתו למלכות סתם אלא להגלייתו את יהודה מארצם. נ”נ הגלה את עם ישראל רק בשנה ה-19 למלכותו. ועפ”י חשבון זה אנו נמצאים רק לאחר 52 שנות גלות בפועל. אם כך, עדיין נמצאים אנשים רבים בין הגולים שזוכרים במוחש את בית המקדש הראשון. התיאור כאן מצביע על עליבות מסוימת של התחדשות העליה וכפי שהצבענו לעיל בתיאור הכלים המשניים, ובהמשך בתיאור מספרם הדל של העולים.
מאידך יש גם נימה חיובית ועידוד בתיאור, שהרי כורש בכל זאת יוצא בהכרזה מרוממת:

“ג מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְיַעַל, לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה; וְיִבֶן, אֶת-בֵּית ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל–הוּא הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. ד וְכָל-הַנִּשְׁאָר, מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר-שָׁם–יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה; עִם-הַנְּדָבָה–לְבֵית הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. “

ובלא להמתין להתנדבות העם, הוא בעצמו מנדב מכלי המקדש, גם אל לא מהחשובים שבהם, למטרה זו:

ז וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ, הוֹצִיא אֶת-כְּלֵי בֵית-ה’, אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם, וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו. ח וַיּוֹצִיאֵם, כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, עַל-יַד, מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר; וַיִּסְפְּרֵם, לְשֵׁשְׁבַּצַּר, הַנָּשִׂיא, לִיהוּדָה”.

נראה שהתיאור כאן רוצה לרמוז לאירוע מכונן אחר בתולדות גאולת ישראל, יציאת מצרים:

יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. ” (בראשית טו’)
כאוְנָתַתִּי אֶת-חֵן הָעָם-הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. כב וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת-מִצְרָיִם.”(שמות ג’, כב)
ב דַּבֶּר-נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב5.” (שמות יא)
רש”י ד”ה ‘דבר נא’: אין נא אלא לשון בקשה בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם.

מה חשוב כ”כ שיצאו ברכוש גדול ממצרים עד שהקב”ה מבקש כביכול מעם ישראל שתתקיים אותה הבטחה לאבות?!
אלא נראה שעניין זה מוביל אותנו לפסוקים הבאים:

כא וְנָתַתִּי אֶת-חֵן הָעָם-הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם.(שמות ג’)
יב כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. יג וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. יד הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן-לוֹ. טו וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם. ” (דברים טו’)

האדון מצווה לתת לעבדו ביום שלחו מענק שחרור. מענק שחרור הוא רעיון גדול וחשוב:
א. הוא מאפשר לעבד מבחינה טכנית להתחיל חיים של בן חורין. שהרי עד עכשיו לא היה לו קנין משל עצמו. ואם לא יתן לו נכסים להתחיל עימהם מהר מאד הוא יתגלגל שוב למכור עצמו לעבד.
ב. יתרה מכך יש כאן הכרזה של האדון קבל עם ועדה על כך שהעבד איננו כפוף לו יותר והוא ישות עצמאית.

כך, גם עם ישראל יוצאים כאן לחירות. עם ישראל הם בבחינת בן בכור / כהנים של אומות העולם כלפי בורא עולם.
לבן הבכור יש ארץ משל עצמו ומעמד משל עצמו. יש כאן מאבק בין עם ישראל לבין פרעה המנסה להשאיר אותם במעמד עבדות. בלק כמעט ארבעים שנה לאחר היציאה עדיין רואה בישראל עם שיצא ממצרים ובגדר עבדים בורחים שיש להסגירם לאדונם. ע”כ היציאה ברכוש גדול הוא משמעותי גם בהיבט הזה של הכרזת עצמאות!
הנביא מיכה מלמד אותנו שיצ”מ משמשת כדגם לכל הגאולות העתידיות של עם ישראל:

“כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ” (מיכה)
ד שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנוֹתַיִךְ עַל-צַד תֵּאָמַנָה. ה אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ כִּי-יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ. ו שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת ה’ יְבַשֵּׂרוּ. ז כָּל-צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ יַעֲלוּ עַל-רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר. ח מִי-אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל-אֲרֻבֹּתֵיהֶם. ט כִּי-לִי אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם לְשֵׁם ה’ אֱלֹהַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ. י וּבָנוּ בְנֵי-נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ… “(ישעיהו ס’,ח)

העם דואגים להביא את ישראל לארץ. והנביא מדגיש ש’ כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם. וכי הקב”ה לא יכול לדאוג לנו לכסף מבלעדי זאת?! אלא שדבר זה חשוב שכספם וזהבם איתם!
עזרא הסופר מנסה ע”י תיאור הכסף והזהב לשוות לעליה הנוכחית עם כל ‘נוולותה’ זיקה לזיכרון ההיסטורי של יציאת מצרים. הצד המספרי, אם כן, אמנם משווה קטנות אבל עצם העניין מעורר התרגשות וציפיות.
מה הבטיח כורש ומה נתן בפועל?
הצהרת כורש כוללת קריאה לבנות בית בירושלים:

ב כֹּה אָמַר, כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס–כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, נָתַן לִי ה’ אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם; וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת, בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. ג מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְיַעַל, לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה; וְיִבֶן, אֶת-בֵּית ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל–הוּא הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. ” (עזרא א’)

איזו משמעות יש לבניית בית לה’ בירושלים ללא שלטון? אין כאן שום רמז לשלטון/עצמאות יהודית בארץ ישראל.
זוהי לא הגאולה עליה ציפו וחלמו. ביהמ”ק מפואר ככל שיהיה (האם יהיה כלל מפואר?!… עוד נראה) אינו במקום ישוב יהודי. כורש הסכים לשטיבל, לבית כנסת מפואר.
בבית המקדש הראשון סמוך לבית המקדש עמד בית מלוכה. אמנם זה גרם גם הרבה בעיות בתקופת מקדש ראשון והנביאים מחו על כך רבות. אבל יחד עם זה, הדבר ביטא הרבה על סמיכות מלכות ארעתא למלכות שמיא.
כורש מעניק אמנם חופש פולחן דתי (פלורליזם), אבל כאשר יחלו היהודים לבנות עיר סביבות המקדש בי-ם. צרי ירושלים לתלוננו לשלטון המרכזי. והמתיחות מסביב לבניה תלווה אותנו לאורך ספר עזרא ונחמיה.
היהודים אינם מחכים למשיח אלא למלך המשיח. מלכות עצמאית ולא פחווה פרסית!
על כן לא רבים עולים. ישנה אכזבה ומעטים עולים לירושלים. הרבה תירוצים היו להם. זה לא כוונת הקב”ה. זה לא הגאולה המובטחת. התירוצים מוכרים לנו גם בעת החדשה…
אנו נמצא לאורך כל התקופה צמד מנהיגים עד לכדי מתיחות ביניהם: ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול המשמש כמנהיג דתי וזרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה. מה הכוון של הגאולה? להיכן היא מתפתחת?
כורש העניק מקדש עם פולחן דתי. והמנהל שלו יהיה הגבאי ובעל המפתחות של השטיבל…

ח וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל-יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה.” (עזרא א’)

מיהו שֵׁשְׁבַּצַּר המוזכר בפסוק זה?
איננו מכירים אותו עוד? (מוזכר עוד פעם אחת בפרק ה’ ללא מידע חדש עליו.
בפרק ב’ יש לנו רשימת העולים ומנהיגיהם, דא עקא שֵׁשְׁבַּצַּר לא מוזכר שם:

” א וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל לְבָבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ. ב אֲשֶׁר-בָּאוּ עִם-זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן מִסְפָּר בִּגְוַי רְחוּם בַּעֲנָה מִסְפַּר אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל. ” (עזרא ב’)

לעומת זאת אנו מוצאים את זרובבל המשמש כמנהיג.
אב”ע: ששבצר הוא זרובבל ונקרא כן בלשון כשדים. הסבר זה מאד קשה לאומרו ונראה זאת כשנגיע לפרק ה’.
רש”י: ששבצר זה דניאל שעמד בשש צרות. (שש- בצר) מבחינה הסטורית זה רחוק מאד ולא כ”כ מתאים.
ננסה ללכת בדרכו של דעת מקרא:
יֵשׁוּעַ = יהושע בן יהוצדק כה”ג. נְחֶמְיָה = שיופיע מבחינה היסטורית מאוחר יותר בספר נחמיה. מָרְדֳּכַי = עפ”י חז”ל ממגילת אסתר. הרבה יותר מאוחר מבחינה היסטורית. מדוע חז”ל התעקשו ולא פירשו שזה סתם מרדכי אחר? ששבצר = שֶׁנְאַצַּר מזרע המלוכה.

” יז וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּר שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ. יח וּמַלְכִירָם וּפְדָיָה וְשֶׁנְאַצַּר יְקַמְיָה הוֹשָׁמָע וּנְדַבְיָה. יט וּבְנֵי פְדָיָה זְרֻבָּבֶל וְשִׁמְעִי וּבֶן-זְרֻבָּבֶל מְשֻׁלָּם וַחֲנַנְיָה וּשְׁלֹמִית אֲחוֹתָם. כ וַחֲשֻׁבָה וָאֹהֶל וּבֶרֶכְיָה וַחֲסַדְיָה יוּשַׁב חֶסֶד חָמֵשׁ. כא וּבֶן-חֲנַנְיָה פְּלַטְיָה וִישַׁעְיָה בְּנֵי רְפָיָה בְּנֵי אַרְנָן בְּנֵי עֹבַדְיָה בְּנֵי שְׁכַנְיָה. כב וּבְנֵי שְׁכַנְיָה שְׁמַעְיָה וּבְנֵי שְׁמַעְיָה חַטּוּשׁ וְיִגְאָל וּבָרִיחַ וּנְעַרְיָה וְשָׁפָט שִׁשָּׁה. כג וּבֶן-נְעַרְיָה אֶלְיוֹעֵינַי וְחִזְקִיָּה וְעַזְרִיקָם שְׁלֹשָׁה. כד וּבְנֵי אֶלְיוֹ עֵינַי הוֹדַוְיָהוּ וְאֶלְיָשִׁיב וּפְלָיָה וְעַקּוּב וְיוֹחָנָן וּדְלָיָה וַעֲנָנִי שִׁבְעָה. ” (דברי הימים א’, ג’)

שושלת מלכי בית דוד עד לפסוק יט’ שבו זרובבל מוזכר כחלק משלשלת המלוכה.
ובפסוק יח’ שֶׁנְאַצַּר דומה לששבצר ואז גם הוא משלשלת המלוכה. כך מציע ‘דעת מקרא’ אם כי אינו מציע הסבר לשינוי השם.

” כז וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת-רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא. כח וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת-כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל. כט וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל-יְמֵיחַיָּיו. ל וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה-לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּו”. (מלכים ב’ כה’)

חז”ל: לא ניתן ספר דברי הימים אלא להידרש:
” יז וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּר שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ. יח וּמַלְכִירָם וּפְדָיָה וְשֶׁנְאַצַּר יְקַמְיָה הוֹשָׁמָע וּנְדַבְיָה. שמות הבנים של יהויכין מספרים את ספור חייו של יהויכין: אַסִּר =בתחילה אסיר, לאחר מכן שְׁאַלְתִּיאֵל = שאל אל ושב בתשובה. מַלְכִירָם = המלך הרם. פְדָיָה =פדה אותו. שֶׁנְאַצַּר= וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ. יְקַמְיָה = הקימו.
יתכן ששמו המקורי של בנו של יהויכין היה ששבצר. והכתוב בדברי הימים שינה אותו במעט לדרשה!
בכל אופן בין שדברים כנים וששבצר הינו מזרע המלוכה ובין שלא, ששבצר הוא הנשיא הראשון ששימש בתחילה.
פרק ב’ בספר עזרא מדלג קדימה דור אחד ומתאר את עליית זרובבל:

” א וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל לְבָבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ. ב אֲשֶׁר-בָּאוּ עִם-זְרֻבָּבֶל…” (עזרא ב’)

זרובבל ושאלתיאל הם מאותה משפחה של יהויכין:

” יזוּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּר שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ. יח וּמַלְכִירָם וּפְדָיָה וְשֶׁנְאַצַּר יְקַמְיָה הוֹשָׁמָע וּנְדַבְיָה. יט וּבְנֵי פְדָיָה זְרֻבָּבֶל וְשִׁמְעִי וּבֶן-זְרֻבָּבֶל מְשֻׁלָּם וַחֲנַנְיָה וּשְׁלֹמִית אֲחוֹתָם” (דברי הימים א’, ג)

בהמשך פרק ב’ שמות משפחות העולים. שמות מוזרים. רבים מהם נראים שמות משפחות נוכריות בעליל.
בנתיים שתי הערות על הרשימה הקשורות לדברינו למעלה:
א. רשימה זו מופיעה שוב בספר נחמיה פרק פסוק ו. אבל עם הבדלים במספרים! אתמהה?! ישנם גם שינויים קטנים בשמות המשפחות.
ב. רשימה זו כוללת פירוט וסיכום. מספר הסכום הכללי אינה תואמת לחשבון המפורט כ”כ. אתמהה?!
ג. בשני הספרים מופיע אותו סיכום מדויק שאיננו נכון.

* חז”ל בסדר עולם אומרים שהחשבון המפורט כולל רק את הבאים מן הכהנים ומשבטי יהודה ובנימין. והמספר הכולל, כולל גם יחידים שעלו משבטים אחרים בכלל הקהל.
* אפשרות נוספת היא ש’כל הקהל’ בא לצרף את העולים שהגיעו בגל הראשון של העליה עם ששבצר המתוארת בפרק א’, עלייה שלא נמנו בה/לא שרדו ממנה רשימות מדויקות. בכל אופן לא ברור מדוע לא מוזכרים בפירוט השמות עולי העליה הראשונה.
* נציג את הסבר המלב”ים לעניין:

“וכפי הנראה כאן מדבר מן החשובים שעלו מבבל עצמה, כי בגלות יכניה הגלה את השרים וטובי העם ואותם הגלה לעיר המלוכה והיו תמיד בכבוד, אבל גלות צדקיהו הגלה אל המדינה כי היו שפלים בעיניו וכמ”ש:”כתאנים הטובות… וכתאנים הרעות (ירמיהו כד). ופה אמר אשר הגלה נ”נ לבבל, ושם אמר סתם אשר הגלה נ”נ, כי פה דבר מאותם שגלו בגלות יכניה שהם גלו לבבל עצמה לעיר המלוכה ושם דיבר מגלות צדקיהו שהגלה אל ערי המדינה. החשובים שדבר מהם בכאן היה עיקר מהלכם לי-ם ומשם התפשטו ביהודה, והפחותים היה עיקר מהלכם ליהודה לגור שם, לכן אמר פה לי-ם ויהודה בלא ל’ הייחוס ושם אמר לי-ם וליהודה שניהם בלמ”ד. וזה כמו בפסוק ‘ואיל לעולה (פרשת אחרי מות) שכ”מ שלא כפל אות הייחוס הראשון עיקר, וכשכפלו שניהם שווים. בכאן אמר אשר באו עם זרובבל וכו’, ושם הוסיף עזריה רעמיה נחמני, שהם הגיעו אח”כ עם חבורות אנשים. ולכן חשב שם יותר מבכאן, והקצת שחשב בכאן יותר הם אותם ששבו מא”י לבבל אחר שנשבת הבניין ונחסר מניינם בחשבון השני שהיה מאוחר.” (מלב”ים בתחילת פירושו לעזרא ב’)

עזרא ב’ בגלות יהויכין מדבר

“(א) וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְבָבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ:”

נחמיה ז’ בגלות צדקיהו מדבר

(ו) אֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וְלִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ:

נציע הסבר אחר לעניין, לצורך כך נציג את הפרק בדגשים מסויימים:

(א) וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְבָבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ:
(ב) אֲשֶׁר בָּאוּ עִם זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן מִסְפָּר בִּגְוַי רְחוּם בַּעֲנָה מִסְפַּר אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל: ס
(ג) בְּנֵי פַרְעֹשׁ אַלְפַּיִם מֵאָה שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם: ס (ד) בְּנֵי שְׁפַטְיָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם: ס
(ה) בְּנֵי אָרַח שְׁבַע מֵאוֹת חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים: ס (ו) בְּנֵי פַחַת מוֹאָב לִבְנֵי יֵשׁוּעַ יוֹאָב אַלְפַּיִם שְׁמֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁנֵים עָשָׂר: ס
(ז) בְּנֵי עֵילָם אֶלֶף מָאתַיִם חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה: ס (ח) בְּנֵי זַתּוּא תְּשַׁע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: ס
(ט) בְּנֵי זַכָּי שְׁבַע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים: ס (י) בְּנֵי בָנִי שֵׁשׁ מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם: ס
(יא) בְּנֵי בֵבָי שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: ס (יב) בְּנֵי עַזְגָּד אֶלֶף מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם: ס
(יג) בְּנֵי אֲדֹנִיקָם שֵׁשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה: ס (יד) בְּנֵי בִגְוָי אַלְפַּיִם חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה: ס
(טו) בְּנֵי עָדִין אַרְבַּע מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה: ס (טז) בְּנֵי אָטֵר לִיחִזְקִיָּה תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנָה: ס
(יז) בְּנֵי בֵצָי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: ס (יח) בְּנֵי יוֹרָה מֵאָה וּשְׁנֵים עָשָׂר: ס
(יט) בְּנֵי חָשֻׁם מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: ס (כ) בְּנֵי גִבָּר תִּשְׁעִים וַחֲמִשָּׁה: ס
(כא) בְּנֵי בֵית לָחֶם מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: (כב) אַנְשֵׁי נְטֹפָה חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה:
(כג) אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה: ס (כד) בְּנֵי עַזְמָוֶת אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם: ס
(כה) בְּנֵי קִרְיַת עָרִים כְּפִירָה וּבְאֵרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה: ס
(כו) בְּנֵי הָרָמָה וָגָבַע שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְאֶחָד: ס (כז) אַנְשֵׁי מִכְמָס מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם: ס
(כח) אַנְשֵׁי בֵית אֵל וְהָעָי מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: ס (כט) בְּנֵי נְבוֹ חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם: ס
(ל) בְּנֵי מַגְבִּישׁ מֵאָה חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה: ס (לא) בְּנֵי עֵילָם אַחֵר אֶלֶף מָאתַיִם חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה: ס
(לב) בְּנֵי חָרִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים: ס (לג) בְּנֵי לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ שְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה: ס
(לד) בְּנֵי יְרֵחוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: ס (לה) בְּנֵי סְנָאָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים: ס

(לו) הַכֹּהֲנִים:
בְּנֵי יְדַעְיָה לְבֵית יֵשׁוּעַ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה: ס (לז) בְּנֵי אִמֵּר אֶלֶף חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם: ס
(לח) בְּנֵי פַשְׁחוּר אֶלֶף מָאתַיִם אַרְבָּעִים וְשִׁבְעָה: ס (לט) בְּנֵי חָרִם אֶלֶף וְשִׁבְעָה עָשָׂר: ס
(מ) הַלְוִיִּם: בְּנֵי יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל לִבְנֵי הוֹדַוְיָה שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה: ס
(מא) הַמְשֹׁרְרִים בְּנֵי אָסָף מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה: פ
(מב) בְּנֵי הַשֹּׁעֲרִים בְּנֵי שַׁלּוּם בְּנֵי אָטֵר בְּנֵי טַלְמוֹן בְּנֵי עַקּוּב בְּנֵי חֲטִיטָא בְּנֵי שֹׁבָי הַכֹּל מֵאָה שְׁלֹשִׁים וְתִשְׁעָה: פ

* מדוע בחלק מהמקומות כתוב בְנֵי ובחלק כתוב אַנְשֵׁי?
לכאורה יש לפרש: אנשי עניינו מקום מסוים. ובני זהו בני אדם מסויים.
אבל כלל זה לא מסתדר כ”כ עם פס’ כא’, כה’, כו’ המזכירים שמות ערים ואעפ”כ כתוב בהם בְנֵי?
* פסוק ז’ ופסוק לא’ מזכירים שניהם את ‘בְּנֵי עֵילָם’ אלא שבפסוק לא’ נוסף הכינוי ‘בְּנֵי עֵילָם אַחֵר’ להורות לנו שמדובר במשפחה אחרת. דא עקא, שהמספר בשניהם זהה. קשה!

עיון בספר נחמיה פרק ז’ מגלה שהדברים כתובים נכון יותר:

” כה בְּנֵי גִבְעוֹן תִּשְׁעִים וַחֲמִשָּׁה. כו אַנְשֵׁי בֵית-לֶחֶם וּנְטֹפָה מֵאָה שְׁמֹנִים וּשְׁמֹנָה. {ס} כז אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה. {ס} כח אַנְשֵׁי בֵית-עַזְמָוֶת אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם. {ס} כט אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים כְּפִירָה וּבְאֵרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה. {ס} ל אַנְשֵׁי הָרָמָה וָגָבַע שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְאֶחָד. {ס} לא אַנְשֵׁי מִכְמָס מֵאָה וְעֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם. {ס} לב אַנְשֵׁי בֵית-אֵל וְהָעָי מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. {ס} לג אַנְשֵׁי נְבוֹ אַחֵר6 חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם.” (נחמיה ז’)

כאן הכלל שהצענו בהבדל בין אנשי לבני עולה לכאורה יפה, למעט לכאורה בפסוק כה’! והפתרון לזה פשוט:
“כט וּבְגִבְעוֹן יָשְׁבוּ אֲבִי גִבְעוֹן וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מַעֲכָה.” (דברי הימים א’ פרק ח’) נמצאנו למדים שגבעון היינו גם שם איש!
נראה שהרשימה מסודרת עפ”י נחלות שבטים יהודה בראשונה, לאחר מכן בנימין ולבסוף שבט לוי.
ונראה שהמקום עילם הינו מקום שישב בתפר בין בנימין ליהודה.
הדים לבלבול ולעירוב בין יושבי יהודה ליושבי בנימין בתקופה זו אנו מוצאים במספר מקומות:

א וְכָל-יִשְׂרָאֵל הִתְיַחְשׂוּ וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה הָגְלוּ לְבָבֶל בְּמַעֲלָם.…ג וּבִירוּשָׁלִַם יָשְׁבוּ מִן-בְּנֵי יְהוּדָה וּמִן-בְּנֵי בִנְיָמִן וּמִן-בְּנֵי אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה. ד עוּתַי בֶּן-עַמִּיהוּד בֶּן-עָמְרִי בֶּן-אִמְרִי בֶן-בנימן- (בָּנִי מִן-) בְּנֵי-פֶרֶץ בֶּן-יְהוּדָה. ” (דבה”י א’, ט)

הקרי והכתיב משקפים אי בהירות בדבר מוצאו הגנולוגי של עוּתַי בֶּן-עַמִּיהוּד אחר שבירושלים של אותה תקופה מתיישבים מִן-בְּנֵי יְהוּדָה וּמִן-בְּנֵי בִנְיָמִן וּמִן-בְּנֵי אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה!
בדומה לכך נאמר על מרדכי היהודי שחכמים זיהו אותו כמשתייך לשני השבטים גם יחד:

ה אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן-שִׁמְעִי בֶּן-קִישׁ אִישׁ יְמִינִי.” (אסתר ב’)

כך גם העיר עילם היושבת בגבול בין שני השבטים נמנית בספר עזרא בשני השבטים פעם עֵילָם סתם ופעם עֵילָם אַחֵר, פעם תחת משפחות יהודה ופעם תחת משפחות בנימין!
לאחר כל הדיוקיים שניסינו ליישב על ידם את הסתירות יש להוסיף טענה נוספת על רשימות אלו:
נראה שרשימות אלו אינן אלא רשימות אותנטיות שעזרא מביא בספרו ויש להיזהר בדקדוק בהם יתר על המידה. אנו מוצאים במקומות שונים בעזרא ונחמיה ציטוט מקורי של מסמכים ואפי’ בשפה הארמית המקורית.
זו תקופה שמתחילה להתארגן שמירת כתבים ומסמכים, שומרים עותקים של מסמכים רשמיים. נראה שבאמת התיאור כאן מלמד על בלאגן שהיה בשלב זה. עזרא מצטט כאן רשימה. העותק שמביא עזרא אינה כ”כ מדויקת ויש בה טעויות. בנחמיה יש עותק אחר של המסמך. עותק שהוא מדויק הרבה יותר7.
עזרא רוצה להראות שהעלייה רצינית וע”כ הוא ‘מנפח את המספרים’ מונה אפי’ את החמורים והבהמות ואולי אפי’ מונה חלק פעמיים.

(מג) הַנְּתִינִים:

בְּנֵי צִיחָא בְנֵי חֲשׂוּפָא בְּנֵי טַבָּעוֹת: (מד) בְּנֵי קֵרֹס בְּנֵי סִיעֲהָא בְּנֵי פָדוֹן: (מה) בְּנֵי לְבָנָה בְנֵי חֲגָבָה בְּנֵי עַקּוּב: (מו) בְּנֵי חָגָב בְּנֵי שַׁלְמַי בְּנֵי חָנָן: (מז) בְּנֵי גִדֵּל בְּנֵי גַחַר בְּנֵי רְאָיָה: (מח) בְּנֵי רְצִין בְּנֵי נְקוֹדָא בְּנֵי גַזָּם: (מט) בְּנֵי עֻזָּא בְנֵי פָסֵחַ בְּנֵי בֵסָי: (נ) בְּנֵי אַסְנָה בְנֵי מְעוּנִים בְּנֵי נְפוּסִים:(נא) בְּנֵי בַקְבּוּק בְּנֵי חֲקוּפָא בְּנֵי חַרְחוּר: (נב) בְּנֵי בַצְלוּת בְּנֵי מְחִידָא בְּנֵי חַרְשָׁא:
(נג) בְּנֵי בַרְקוֹס בְּנֵי סִיסְרָא בְּנֵי תָמַח: (נד) בְּנֵי נְצִיחַ בְּנֵי חֲטִיפָא: (נה) בְּנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה בְּנֵי סֹטַי בְּנֵי הַסֹּפֶרֶת בְּנֵי פְרוּדָא: (נו) בְּנֵי יַעְלָה בְנֵי דַרְקוֹן בְּנֵי גִדֵּל: (נז)בְּנֵי שְׁפַטְיָה בְנֵי חַטִּיל בְּנֵי פֹּכֶרֶת הַצְּבָיִים בְּנֵי אָמִי:(נח)כָּל הַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תִּשְׁעִים וּשְׁנָיִם:

הנתינים אלו הגבעונים. רשימה מאד לא מכובדת: בני עבדי שלמה… וכד’. הכל עזרא מונה ברשימה אחת.
לא ברור האם לספור אותם או לא? האם הם יהודים אם לאו?
חריגים:

“(נט) וְאֵלֶּה הָעֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדָּן אִמֵּר וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבוֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם: (ס) בְּנֵי דְלָיָה בְנֵי טוֹבִיָּה בְּנֵי נְקוֹדָא שֵׁשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם: “
“(סא) וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל שְׁמָם: (סב) אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָאוּ וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה: (סג) וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים:”

אנו מוצאים כאן כהנים שיחוסם מפוקפק.
ע”כ אין צורך לתרץ את כל השינויים שיש בין הפרקים. נראה שהבאלגן ברשימות מבטא היטב את האוירה ששררה בעליה זו.

“(סד) כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים: (סה) מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם אֵלֶּה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם: (סו) סוּסֵיהֶם שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה פִּרְדֵיהֶם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: (סז) גְּמַלֵּיהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים: ” (עזרא פרק ב’)

חז”ל בטאו דבר את מורכבותה של עליה זו במשנה המפורסמת במסכת קידושין:
“עשרה יוחסין עלו מבבל…”
הרושם הוא שאלו שעלו מבבל הם מעט שבאו מקדושת ארץ ישראל ורבים נוספים שאין להם מה להפסיד…
בארץ ישראל יפתחו דף חדש. אומרים חז”ל: ” לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקייה!”
הפער בין הציפיה לגאולה השלמה לבין התמונה המצטיירת לפנינו (ולפני עזרא)הוא גדול מאד.
עם כל זה עזרא מנסה ולא מתייאש להתחיל מהלך גדול גם במחיר ‘נפוח הרשימות’ שיראו טוב…

עזרא פרק ג’

“א וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים {ס} וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל-יְרוּשָׁלִָם. ” (עזרא ג’)

תחילת שיבת ציון, כ”א שחזר מן הגולה ניסה להתיישב בנחלתו הטבעית של אבותיו מלפני הגלות. אבל בחודש תשרי הם מתכנסים לירושלים.

“ב וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן-יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת-מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים.”

מתוארת כאן העליה השניה עפ”י הדמויות המוזכרות. הם מתאספים לרושלים, פעולה נורמטיוית וברורה. אבל בהגיעם לי-ם הם מוצאים את המזבח חרב. ועל כן:

” ג וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל-מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת”

הפסוק אמנם אינו ברור כל צרכו, נראה ממנו שהם חוששים / פוחדים מן העמים הסובבים ומקימים את המזבח בחפזון, אולי בחשאי כגדעון בלילה.
עדות לקשיים שהערימו תושבי הארץ על היהודים החוזרים לנחלתם נמצא בעזרא פרק ד’:

ד וַיְהִי עַם-הָאָרֶץ8 מְרַפִּים יְדֵי עַם-יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת. ה וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל-יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד-מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס. ” (עזרא ד’)

עמי הארץ הללו שיושבים על הקרקעות במנוחה. הם רואים תנועת הגירה חוזרת של יהודים מגלותם. היהודים מנסים להתיישב על קרקעותיהם וזה מעורר תסיסה ברורה9.

” ג וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל-מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה’ עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב. ד וַיַּעֲשׂוּ אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ. ה וְאַחֲרֵי-כֵן עֹלַת תָּמִיד וְלֶחֳדָשִׁים וּלְכָל-מוֹעֲדֵי ה’ הַמְקֻדָּשִׁים וּלְכֹל מִתְנַדֵּב נְדָבָה לַה’. ו מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה’ וְהֵיכַל ה’ לֹא יֻסָּד. ז וַיִּתְּנוּ-כֶסֶף לַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן-הַלְּבָנוֹן אֶל-יָם יָפוֹא כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס עֲלֵיהֶם. “

לא ברור מתי התחילו להקריב קרבנות?!
מה פירוש: “(ד)כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ”? כנראה הכוונה לחג הסוכות שמספר הפרים המוקרבים בו משתנה מיום ליום.
אם כך מה פירוש: “(ה) וְאַחֲרֵי-כֵן עֹלַת תָּמִיד וְלֶחֳדָשִׁים וּלְכָל-מוֹעֲדֵי ה’ הַמְקֻדָּשִׁים וּלְכֹל מִתְנַדֵּב נְדָבָה לַה'”? ומדוע הפסוק הבא מחזיר אותנו אחורנית: ‘(ו) מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה’ וְהֵיכַל ה’ לֹא יֻסָּד ‘?
אלא מדובר כאן במציאות הבאה: הם אמנם קיבלו רשיון מכורש לבנות בית מקדש שבכללו העמדת מזבח בסיום הבנייה. אלא שבפועל בחרו להעמיד מזבח במהירות בתחילה ואח”כ ל’שבור את הראש’ בעניין הבית לה’!
וזה פירוש פסוק ג: ” וַיָּכִינוּ [רק] הַמִּזְבֵּחַ עַל-מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה’…”
יחד עם ההתרגשות בבניית המזבח,התחושה בירושלים לא פשוטה: האם לזה חלמנו?! לבניית מזבח ללא מקדש?!

“א”ר יוחנן שלשה נביאים (=רש”י: חגי זכריה ומלאכי)עלו עמהם מן הגולה אחד שהעיד להם על המזבח ואחד שהעיד להם על מקום המזבח ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית” (זבחים סב’ ע”א)

משמע מהסוגיה שהייתה שם סוגיה הלכתית לא ברורה במיקום המזבח ובגודלו. ונשאלת השאלה: ממתי הלכות נפסקות ע”י נביא?! והרי יש כלל:’לא בשמים היא’ שאין פוסקים עפ”י נביא.
הציע בדבר הרב יואל בן נון10:

“ו מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה’ וְהֵיכַל ה’ לֹא יֻסָּד… יא וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה’ כִּי טוֹב כִּי-לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל וְכָל-הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה’ עַל הוּסַד בֵּית-ה’. ”

בשלב הראשון בנו את המזבח ובשלב השני בנו את המקדש.
רבים ממבקרי המקרא פירשו את הביטוי ” וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת-הֵיכַל ה'” שפירושו לבנות/בנו. ולא היא!
אלא יִסְּדוּ פירושו הניחו את היסודות /אבן הפינה! ועוצרים אותם כפי שנראה בהמשך ספר עזרא. והראייה הפשוטה היא לוח הזמנים שהרי הבית השני נבנה בימי דריווש וודאי שלא בימי כורש.
נעשה כאן טקס פתיחה מרגש הכולל הקרבת קרבנות,שמחה רבה, כהנים, מצלתיים וכו’.

“יב וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת-הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל.”

כאן פירוש המילה ‘ בְּיָסְדוֹ ‘: ראו את הבית הראשון בעומדו על יסודותיו.

“יג וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי (=למרות ש11) הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד-לְמֵרָחוֹק. “

מחד יש כאן תרועת שמחה גדולה ומאידך יש קולות בכי העולים על קולות השמחה מחמת עליבות המעמד יחסית לזיכרון בית המקדש הראשון בעומדו על יסודותיו. וכל זה מודגש שנעשה כביכול בחג הסוכות. הפסוקים מעלים את הרושם המוטעה כביכול רק בחג הסוכות החלו הקרבת קרבנות כסדרם. אע”פ שהפסוקים עצמם מעידים שהסדר התחיל כבר בא’ לחודש השביעי (חודש תשרי).
אלא נראה שהפסוקים באים ליצור זיקה לחנוכת בית המקדש הראשון שנחנך בסוכות ע”י שלמה. יש בפסוקים נסיון להציג את חנוכת המזבח הנוכחית כחזרה לחנוכה המפוארת של הבית12 כולו ע”י שלמה שהצטיינה בריבוי קרבנות:

“סג וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה, אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַה’, בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף; וַיַּחְנְכוּ אֶת-בֵּית ה’, הַמֶּלֶךְ וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. סד בַּיּוֹם הַהוּא, קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת-תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית-ה’ כִּי-עָשָׂה שָׁם אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַמִּנְחָה, וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: כִּי-מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת, אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’, קָטֹן מֵהָכִיל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַמִּנְחָה, וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. סה וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת-הַהִיא אֶת-הֶחָג וְכָל-יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-נַחַל מִצְרַיִם, לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵינוּ, שִׁבְעַת יָמִים, וְשִׁבְעַת יָמִים–אַרְבָּעָה עָשָׂר, יוֹם. “

יתרה מכך, הפסוק הבא בולט בניסיונו ליצור זיקה ברורה להכנות שלמה לבניית הבית13:

“ז וַיִּתְּנוּ-כֶסֶף לַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן-הַלְּבָנוֹן אֶל-יָם יָפוֹא כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס עֲלֵיהֶם. ” (עזרא ג’)
“ח וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל-בֵּית הָאֱלֹהִים לִירוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן-יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל-הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמִידוּ אֶת-הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל-מְלֶאכֶת בֵּית-ה’. ט וַיַּעֲמֹד יֵשׁוּעַ בָּנָיו וְאֶחָיו קַדְמִיאֵל וּבָנָיו בְּנֵי-יְהוּדָה כְּאֶחָד לְנַצֵּחַ עַל-עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה בְּבֵית הָאֱלֹהִים בְּנֵי חֵנָדָד בְּנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם. י וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת-הֵיכַל ה’ וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי-אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת-ה’ עַל-יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל.” (עזרא ג’)

התאריך ‘בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי‘ גם הוא נראה כמנסה לקשור בין החלת עבודות הכהנים ליד מזבח של שבי ציון לבין תחילת העבודות להקמת מקדש שלמה. כאמור:

” וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּבֶן הַבַּיִת, לַה’.” ( מלכים א’ ו’, א)

ישנם זיקות לשוניות רבות בין התאור לעיל מספר עזרא לתיאור חנוכת המקדש הראשון בתיאור ספר דברי הימים:

“יא וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ כִּי כָּל-הַכֹּהֲנִים הַנִּמְצְאִים הִתְקַדָּשׁוּ אֵין לִשְׁמוֹר לְמַחְלְקוֹת. יב וְהַלְוִיִּם הַמְשֹׁרְרִים לְכֻלָּם לְאָסָף לְהֵימָן לִידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם מְלֻבָּשִׁים בּוּץ בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת עֹמְדִים מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת. יג וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרְרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל-אֶחָד לְהַלֵּל וּלְהֹדוֹת לַה’ וּכְהָרִים קוֹל בַּחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתַּיִם וּבִכְלֵי הַשִּׁיר וּבְהַלֵּל לַה’ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְהַבַּיִת מָלֵא עָנָן בֵּית ה’. יד וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי-מָלֵא כְבוֹד-ה’ אֶת-בֵּית הָאֱלֹהִים… (פרק ה’) ג וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה’ עַל-הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל-הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהֹדוֹת לַה’ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. ד וְהַמֶּלֶךְ וְכָל-הָעָם זֹבְחִים זֶבַח לִפְנֵי ה’. ה וַיִּזְבַּח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אֶת-זֶבַח הַבָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת-בֵּית הָאֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ וְכָל-הָעָם. ו וְהַכֹּהֲנִים עַל-מִשְׁמְרוֹתָם עֹמְדִים וְהַלְוִיִּם בִּכְלֵי-שִׁיר ה’ אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְהֹדוֹת לַה’ כִּי-לְעוֹלָם חַסְדּוֹ בְּהַלֵּל דָּוִיד בְּיָדָם וְהַכֹּהֲנִים מַחְצְרִים נֶגְדָּם וְכָל-יִשְׂרָאֵל עֹמְדִים.” (פרק ו’)

יש פרט אחד מרכזי הבולט בהבדל בין הבית הראשון לבית השני:
ירידת אש מן השמים שמתוארת בחנוכת המשכן ובחנוכת בית ראשון וחסרה בבית שני!!!
חז”ל אומרים: “…כנגד חמשה דברים שהיו חסרים בבית שני…ולא ירדה אש מן השמים”
וזה כנראה עיקר הדבר שגורם כאן לתחושה שבעצם אין שכינה בישראל! ישנה התרגשות ושמחה. אבל בלב מקונן הספק שמא אין שכינה בקרבנו. פעם אחת בבית שני יש בחינת אש מן השמים וזהו אש המנורה בחג חנוכה.
בעונת החפירות הראשונה של פרופ’ אדם זרטל במזבח עיבל, הרב יואל בן נון היה משוכנע שאין זה המזבח של יהושע מכיון שהוא היה מוצב באלכסון שלא עפ”י רוחות השמים.
בעונת החפירות השניה הרב יואל גילה שהמקורות סותרים
ומסקנתו: מזבח שעומד עם הצלעות עפ”י כוון השמים מפני שהוא היחיד שעומד בהיכל. ומזבח שמחוץ להיכל אדרבא יש עניין שיעמוד עם הפינות / קרנות שלו לכוון רוחות השמיים.
עפ”י זה יש לומר שבוני המזבח של בית שני התלבטו האם צריך לבנות מזבח עפ”י הלכות מזבח שמחוץ להיכל או עפ”י הלכות מזבח העומד ליד ההיכל שהרי עתיד להיבנות כאן ההיכל. בספק הלכתי זה רק נביאים יכולים להכריע. והם אכן הכריעו שעתיד להבנות המקדש ואפשר לבנות את המזבח כהלכתו ע”ש העתיד להיות כאן.


1 בחז”ל ספר עזרא ונחמיה נחשבים ספר אחד. כך בתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא וכן למנין כד’ ספרים נמנה כאחד. וכן רש”י מכנה מובאות מספר נחמיה כמובאות מספר עזרא.
2 קושיה זו הובילה את החוקרים שאינם מבית המדרש לטעון שישנם מספר נביאים ישעיהו והספר מורכב מחלקים שונים… (ישעיהו הראשון, השני ויש מהדרים אפי’ ישעיהו השלישי…)
3 הרב בשיעור האריך להציג את הטענה שאין דרכה של נבואה לנבא על ארועים שיבואו מאות שנים קדימה. הנבואה פנתה לאנשים בנבואות לאופק הנראה לעין. ורק משלא זכו נדחתה הנבואה לדורות. ראה בעניין זה ספר ‘יראה ללבב’ הרב יובל שרלו עמ’.
4 מזכיר את הצהרת בלפור.
5 בתלמוד הבבלי, סנהדרין, מסופר על גביהה בן בסיסא וההסתבכות בטענה זו שטענו הגויים לפני אלכסנדר מוקדון – ע”ש. ותשובת גביהה שם לא ניראית אלא רק כתירוץ לפני אלכסנדר. ובאמת אין זו תשובה שבגלל ששעבדו אותנו, ניגבה תשלום באופן מרומה שכזה.
6 לא ברור זהותה של העיר: אולי העיר נב בבנימין או אולי בגלל הביטוי ‘נבו אחר’ נבו בנחלת ראובן או עיר אחרת שאינה מוכרת לנו.
7 דוגמא נוספת: בני מגביש מופיעים בספר עזרא ואינם מופיעים ברשימה של ספר נחמיה. אבל שם דומה לשם משפחה זה נמצא בנחמיה בפרק י’.
8 עַם-הָאָרֶץ כאן במשמעות יושבי הארץ. בעלי הקרקעות. אכן אצל אברהם נאמר: ‘וישתחו לעם הארץ’ כיון שאברהם מנהל את המו”מ עם בעלי הקרקעות. חז”ל דורשים:’עם שבגינו ניתנה הארץ’. אנשים אלו הם המובילים בחברה ובעלי היכולת להמליך את המלך כדוגמת עם הארץ שהמליכו את יותם מלך יהודה. בשלב מאוחר יותר עם ירידת קרנה של החקלאות וההתיישבות הפכה להיות עירונית יותר. מרכז כובד הפרנסה עבר לתחום המסחר. ולעבודת הקרקע נשארו בד”כ האנשים הפשוטים אשר פעמים רבות שמשו כאריסים. בעלי הקרקעות כבר אינם עובדים את הקרקע בפועל. ההון וההשכלה נשארים בערים הגדולות. עובדי האדמה עובדים קשה לפרנסתם ואין באפשרותם לרכוש השכלה. עקב כך מעמדם בחברה הולך ומתמעט. בתי המדרש עברו לערים שהחזיקו את הישיבות הגדולות. וממילא הכפריים כונו ‘עמי הארץ’ כהתאמה בין עובדי הקרקע לבורים בחכמה.
9 מזכיר מאד את הסיבות לפריצת הפרעות ב1936-9. י”א גם האינתיפדה פרצה על רקע העלייה מרוסיה.(הערת הכותב)
10 הרב יואל בן נון, ‘המבנה בהר עיבל וזיהויו כמזבח’ בתוך ‘לפני אפרים ובנימין ומנשה’ – קובץ מחקים ותגליות בגיאוגרפיה היסטורית. בעריכת זאב ח. ארליך. המועצה הפדגוגית מטה בנימין/מרכז פדגוגי והמדרשה בארץ בנימין / בית ספר שדה עפרה. י-ם תשמ”ה.
11 שיכל את ידיו כי(=למרות ש)מנשה הבכור.
12 בספר דברי הימים גם חנוכת הבית מוצגת כחנוכת המזבח ואכמ”ל.
13 כמתואר במלכים א’, פרק ה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן