תקופות שונות – עם אחד
במדרש תנחומא בפרשה1 מובא:
יתברך שמו ויתעלה זכרו, שכל הנסים שעשה לישראל במדבר, כך עתיד לעשות בציון. במדבר כתיב 'אלה הדברים', ובציון כתיב 'אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים'. במדבר כתיב 'וכל העם רואים את הקולות', ובציון כתיב 'קול ששון וקול שמחה קול חתן וגו". במדבר כתיב 'ארץ רעשה', ובציון כתיב 'ואני מרעיש את השמים ואת הארץ'. במדבר כתיב 'וה' הולך לפניהם יומם', ובציון כתיב 'כי הולך לפניהם ה". במדבר כתיב 'כי ישוב ה' לשוש עליך', ובציון כתיב 'וגלתי בירושלים וששתי בעמי'.
מהי המשמעות של העובדה שאותם ניסים שנעשו במדבר נעשו בציון?
דור המדבר ודור גאולת ציון שונים לחלוטין – תקופות שונות, מקומות שונים, אנשים שונים וצורת הנהגה שונה. אף על פי כן, אותם דברים נעשים על ידי הקב"ה בשניהם. ללמדנו, כי עם כל שינויי הזמנים והמקומות, העם הוא אותו עם, והאדם נשאר אותו אדם, ותכונות מהותיות שלו לא משתנות.
אדם יכול לחשוב ש"בישיבה זה היה משהו אחד, ובחיים זה משהו אחר, מה שהייתי בישיבה לא דומה למה שאני עכשיו". חשיבה כזו יסודה בטעות – אם תקופת הישיבה היתה תקופה של בנין מהותי ולא רק חיצוני, הרי ששינוי המקום, הזמן והעיסוק אינו אמור להשפיע על אישיותו של האדם.
גם בחור ישיבה היוצא לחופשת "בין הזמנים" חש לפעמים כי כעת הוא "אדם אחר". אין זה כך, ואין זה צריך להיות כך. הדברים שנעשו במדבר נעשים גם בציון – שינוי הזמן והמקום לא משפיע על הדברים המהותיים שהאדם רכש וביסס בעצמו.
* * *
רובו של ספר דברים מוקדש לנאום הפרידה של משה, שנועד, בין השאר, לתוכחה לעם ישראל על תקופת המדבר.
כבר בפתיחת הספר רואים חז"ל את משה כמוכיח, וכך אומר המדרש2:
דבר אחר 'מוכיח אדם אחרי', אמר ר' יהודה ב"ר סימון מהו 'אחרי', אמר הקב"ה כביכול משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי. לישראל אמר 'אתם חטאתם', להקב"ה אמר 'למה ה' יחרה אפך בעמך'.
מהו 'למה', אמר ר' יצחק בשעה שעשו ישראל את העגל ביקש הקב"ה לכלות שונאיהן של ישראל.
אמר לו משה, רבונו של עולם, העגל הזה טוב הוא לסייע לך.
אמר לו הקב"ה, מה מסייע לי.
אמר לו משה, אם אתה מוריד גשמים – הוא מפריח טללים, אתה מוציא את הרוחות – והוא את הברקים.
אמר לו הקב"ה, אף אתה טועה בעגל?!
אמר לפניו, רבונו של עולם, אלא 'למה ה' יחרה אפך בעמך'.
ולישראל הוא אומר 'אתם חטאתם חטאה גדולה', אמר ר' יהודה ב"ר סימון משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על אשתו, טרפה והוציאה מביתו. שמעו בו השושבינין הלכו אצל המלך ואמרו לו הא מרי, כך אדם עושה לאשתו?! מה עשתה לך? והלכו אצלה ואמרו לה עד אימת את מכעסת אותו, קדמותיך הוא תניינותיך הוא. אף משה כשהלך אצל הקב"ה אמר לו 'למה ה' יחרה אפך בעמך', לא בניך הם? וכשהלך אצל ישראל אמר להן עד אימת אתם מכעיסים אותו, קדמותכון הוא תניינותכון הוא. וכן הוא אומר 'במדבר בערבה מול סוף'.
דברי המדרש קשים להבנה – האם אכן משה טעה בעגל? ואם לא טעה, כלום מנסה משה לפייס את ה' בדברים שאינם נכונים? וכי ה' לא יודע מה בליבו של משה?
נראה, שהמדרש רוצה ללמדנו יסוד חשוב לגבי העגל. בעגל אכן היו כוחות רוחניים. המחולות של ישראל סביב העגל לא היו ללא כל סיבה.
כאשר משה אומר לקב"ה " 'למה ה' יחרה אפך בעמך', לא בניך הם?", הוא רוצה לומר – הרי אתה יצרת אותם, וכן את העגל, כך שהם יכולים לטעות בו, ואם כן, למה יחרה אפך בעמך? האפשרות שלהם לחטוא ניתנה בעצם על ידך, ואם כן עליך לסלוח להם על חטאם.
כך מובן גם המשל שמביא המדרש. השושבינים טוענים כלפי המלך שגירש את אשתו, הרי אתה המלך, ואתה יצרת את האקלים שנתן לאשתך את היכולת והרצון לחטוא, ומדוע אתה מוציאה מביתך?
אולם, משה לא עוצר בשלב זה. הוא חוזר לעם ישראל ומוכיח אותם על חטאם. 'אתם חטאתם חטאה גדולה'. מנקודת המבט שלכם, אין הצדקה לחטא, והטעות שטעיתם בעגל היא חמורה.
אסור היה לכם להתפתות לחוויות רוחניות, מלהיבות ככל שיהיו, אם אינן באות על פי דבר ה'. עליכם לשאוף אל הרוחניות האמיתית, הנובעת ממקור הרוחניות שבעולם. עליכם לשאוף לדבקות בה', ולמצוא בה את השמחה והמחולות שמצאתם בעגל, ולא להיתפס אל החוויה הרוחנית המזויפת שמספק העגל.
השאיפה לרוחניות קיימת אצל אנשים רבים, ויש בה הרבה מן האמת. חיים ללא תוכן רוחני הם ריקים ומשמימים.
אולם, מתוכחתו של משה עלינו להפיק את הלקח. פעמים שניתן למצוא רוחניות במקומות שונים ובתרבויות שונות. האדם אף מרגיש שנפשו מתמלאת, וכי שאיפתו לרוחניות באה על סיפוקה.
הרגשות אלו, אף שיש בהם גרעין של אמת, אינן ערובה לכך כי אכן יש כאן רוחניות אמיתית. גם הרוקדים סביב העגל חשו בהתעלות רוחנית, אולם היתה זו טעות מרה.
את הרוחניות עלינו לחפש במקור כל הכוחות הרוחניים – בדבקות בה', ודרכה לקבל תוכן רוחני לחיים, בשמחה ובהתלהבות.
1 תנחומא דברים, פרק א'.
2 דברים רבה פרשה א', ב'.