שיעור באמונה

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
שיעור באמונה

ההקבלה בין "ואתחנן" ל"עקב"
בפרשות ואתחנן – עקב מופיעות תוכחות מפורשות כלפי ישראל, ונראה שבסך הכל שתי פרשות אלו עוסקות באותם נושאים. נביא מספר דוגמאות לנושאים שנידונים בשתי הפרשות:
1) הציווי על איבוד הכנענים ועבודה זרה שלהם. כך בפרק ז', א-ה:

כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ: וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר: כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ:

וכך בפרק ז', טז-כו:

וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ: כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם: וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ:
לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא: וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם: וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ וְהַאֲבַדְתָּ אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם: פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא: וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא:

במיוחד בולטת ההקבלה בדבר שריפת הפסלים באש.
2) החשש משכחת ה' עקב הישיבה בבתים טובים בארץ. כך ו' י-טו:

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ: וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ: לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם: כִּי אֵל קַנָּא ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף ה' אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

וכך ח', ז-יח:

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

3) בפרשת ואתחנן מדובר בהרחבה על איסור עשיית פסל ומסכה (ד', י"ב ואילך), ובפרשת עקב מתואר בהרחבה חטא העגל, שבו עברו ישראל על ציווי זה ועשו עגל מסכה (פרק ט').
4) בפרשת ואתחנן מופיעה פרשת "שמע" (ו', ד-ט), ובפרשת עקב – "והיה אם שמוע" (י"א, יג-כא). שתי פרשיות אלו עוסקות בעיקרי האמונה, לשונותיהן דומות, והן נאמרות יחד בקריאת שמע.
לאור זאת נשאלת השאלה, האם יש יחוד בכל פרשה, או שלפנינו תוכחה ארוכה שחוזרת על עצמה, ונחלקה במקרה לשתי פרשות.

ואתחנן – אמונת יחוד ה' בטהרתה
נשים לב לכך שבפרשות דברים – עקב, משה מזכיר בכל פרשה אירוע מן ההיסטוריה של עם ישראל:
דברים – חטא המרגלים.
ואתחנן – מעמד הר סיני.
עקב – חטא העגל.
משה מזכיר את מעמד הר סיני בפרשת ואתחנן, בהקשר מאד מוגדר1:

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה: תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם: תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם: וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה:

משה דואג לטהרת האמונה של ישראל. במעמד הר סיני התברר הקשר היחיד והמיוחד בין ישראל לקב"ה. התברר מעל לכל ספק, שה' הוא הא-לקים ואין בלתו. החשש הוא שעם הכניסה לארץ וההשתרשות בה יחשבו ישראל שמקור השפע שבא להם הוא מאלוהי העמים, יעזבו את ה' ויסגדו לאותם אלילים. דווקא מצב של שפע עלול לעורר בעם את הרצון לחפש גיוון וחוויות חדשות ומסעירות בעבודת הא-ל, ויבקשו לבוא על סיפוקם בחיקוי העמים שמסביב. מעמד הר סיני משמש כעוגן עבור עם ישראל – אז התברר מעל לכל ספק שאין ממש באלוהי העמים.
יתכן וכך יש להסביר את הקשר בין עניין זה לאזכור אי כניסתו של משה לארץ, גם בתחילת הפרשה, אך גם באמצע התוכחה על עשיית פסל ומסכה2:

וַה' הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה: כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא:

משה עמד בקשר ישיר עם הקב"ה, ואין כמוהו להעיד על יחוד ה', אך מה לגבי ישראל? משה אינו נכנס עם ישראל לארץ, וקיימת סכנה גדולה של שכחת ה' ונהייה אחר אלוהים אחרים. לכן משה מדגיש שבמעמד הר סיני כולם היו שותפים לקשר הישיר עם הקב"ה. זאת, ועוד: קיים מתח בין האמונה בא-ל אחד והקשר הישיר עמו, ובין תפקידו של משה כמתווך בין ישראל לה'. מתח זה בא לידי ביטוי בפסוקים המקדימים את עשרת הדברות בפרשת ואתחנן3:

פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:
אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר:

פנים בפנים, או עמידתו של משה בין ישראל לה'? יש יתרון מסוים בכך שמשה לא מכניס את ישראל לארץ. מצב זה מכריח את ישראל לקחת אחריות על הקשר בינם ובין הקב"ה, ולא לסמוך על משה שיעשה את המלאכה. משה, מצידו, מבהיר לישראל שרצונם במתווך לא נבע ממחשבה שיש ריבוי אלילים, אלא אדרבה, רצון זה נבע מן המפגש הישיר עם הקב"ה, ומי יתן והיה לבבם זה ליראה את ה' כל הימים!
כך נבאר את פרשת "שמע" שמופיעה בואתחנן. עניינה של פרשיה זו, יחוד ה', והדרך לשמר ולבטא את האמונה בכך.
גם איסור כריתת הברית עם יושב הארץ והציווי לשרוף את פסיליהם נובע מאותו עניין של שמירה על עבודת ה' בטהרתה.

עקב – "כוחי ועוצם ידי" לעומת: "מוצא פי ה' "
בפרשת עקב, משה עוסק בחשש אחר. מעודף מיסטיקה וחיפוש אחר אמונות אקזוטיות, ישראל עלולים לעבור לקיצוניות ההפוכה: שקיעה בריאליות יתרה, שמשכיחה את ה' שמשגיח ומנהיג את עולמו.
בתחילת הפרשה משה מתמודד עם חששם הריאלי של ישראל מפני עוצמתם של הכנענים. כמענה לכך משה מזכיר את המסות הגדולות שעשה ה' במצרים. גם הציווי על שריפת הפסלים לא נובע כאן מן החשש שיעבדו אותם. ישראל לא מתלהבים מן העבודה זרה ומכוחה, אלא מן הכסף והזהב המצפים את אליליה, וגם זה תועבת ה'.
בהמשך, תפיסה ריאלית זאת לובשת צורה של: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"4. הישיבה בבתים טובים עלולה להביא למחשבה שתמיד היה כך, וחיוני להזכיר את סדרת החינוך שעברו ישראל באכילת המן במדבר ארבעים שנה.
בפרק ט' אנו עומדים מול טענה של: "כוחי ועוצם ידי" מבחינה רוחנית. עם ישראל קולט שאי אפשר לכבוש "ערים גדולות ובצורות בשמים", ואי אפשר להכניע "עם גדול ורם בני ענקים", בלי עזרת ה'. אלא שעם ישראל טוען: "בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת5" – דהיינו, מגיע לנו לקבל את הארץ מכח מעשי צדקתנו! והתשובה לטענה זו היא קשיות העורף שאפיינה את ישראל בחטא העגל זמן קצר כל כך אחרי ששמעו בהר סיני: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". משה מזכיר גם חטאים אחרים, אך הדגש הוא על חטא העגל. ניתן לראות בחטא זה לא רק בעיה של עשיית מסכה, שזה כאמור לעיל הנושא של פרשת ואתחנן, אלא בעיה של גאווה שמקורה בעוצמה הכלכלית שמצויה בידי האדם.היבט זה של חטא העגל מופיע בחז"ל6:

ודי זהב , מאי ודי זהב? אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די – הוא גרם שעשו את העגל. אמרי דבי רבי ינאי: אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר.

ורש"י בתחילת החומש הוסיף לכך מקור מדברי הנביא הושע:

ודי זהב – הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר (הושע ב י) וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל:

והדבר מפורש בחזון ישעיה בן אמוץ7:

כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ: וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו: וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו:
בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים: לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ: חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא:

היום, שאיננו נפגשים ישירות עם עבודת אלילים, כאשר מדברים על הסגידה לעגל הזהב, מתכוונים למה שאמר ישעיהו אודות האדם שמשתחווה למעשה ידיו ולעוצמתו הכלכלית. ונראה שזה ההיבט שעליו מדבר משה בפרשת עקב, בשעה שהוא מזכיר את חטא העגל.
בסוף הפרשה באה התביעה ליראת ה', להסרת עורלת הלב וקשיות העורף, ולראיית יד ה' והשגחתו בכל8.
חיתום הפרשה עוסק בעניינה של ארץ ישראל, שאינה כארץ מצרים. ארץ מצרים מושקית תדיר על ידי הנילוס, והדר שם יכול להרשות לעצמו להתעלם מהשגחת ה'. לא כן ארץ ישראל: "למטר השמים תשתה מים", והתלות בגשמים מזכירה את הלקח שלמדנו באכילת המן במדבר: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". וכמובן פרשת "והיה אם שמוע" בנויה על עיקרון זה, והדברים מפורסמים.
שתי הפרשות: ואתחנן – עקב משלימות זו את זו. פרשת ואתחנן מלמדת אותנו שהאמונה ביחוד ה' היא האמונה הבלעדית שעלינו לדבוק בה, ופרשת עקב מזהירה אותנו שלא נבטח בכוחנו, עושרנו וכישרונותינו אלא נשים ביטחוננו בה', ואם נעשה כך, נזכה לרשת את הארץ ולשבת עליה לבטח לאורך ימים ושנים.


1 דברים ד', טו-כ.
2 ד', כא-כד.
3 ה', ד-ה.
4 ח', יז.
5 ט', ד.
6 ברכות דף ל"ב ע"א.
7 ישעיה ב' ו-ח; כ-כב.
8 י', יב-י"א, ט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן