ראיה ראויה

הרב תמיר כהן
ג׳ באב ה׳תשס״ה
 
08/08/2005

פרשת שבוע
ראיה ראויה

בדיקת ראיה
עניין הראיה מופיע בפרשה פעמים רבות, ולא בכדי נקבע כשמה של הפרשה. נסקור את הופעות הראיה בפרשה:

* רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (י”א, כו).
* לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו (י”ב, ח).
* הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה (י”ב, יג).
* כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיך (י”ב, כח).
* לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו (י”ג, ט).
* כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ (י”ג, יט).
* בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת (י”ד, א).

* וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ (י”ד, יג).

כאן טמונה ראָיה מפתיעה למרכזיותה של הראִיה בפרשתנו. אומר רש”י1:

אמרו רבותינו: למה נשנו? בבהמות מפני השסועה, ובעופות מפני הראה, שלא נאמרו בתורת כהנים.

פרשיית מאכלות אסורות נכתבה בפרשת שמיני, וכעת משה חוזר על פרשה זו, בגלל הראה שנזכרה כאן ולא בפרשת שמיני. בגמרא מתוארת תכונה מיוחדת של הראה2:

דאמר ר’ אבהו: ראה – זו איה, ולמה נקרא שמה ראה – שרואה ביותר, וכן הוא אומר: נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה (איוב כ”ח). תנא: עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל3.

* וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ (ט”ו, ט).
* לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ ( ט”ו, יח).
* שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה’ רֵיקָם (ט”ז, טז).

הברכה והקללה
לכאורה המילה: “ראה” במשפט הפתיחה: “רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה” – מיותרת, או לכל היותר היא משמשת כפניה גרידא. אך לא כך הדבר. הברכה והקללה מקבלים ביטוי מעשי עם הכניסה לארץ, במעמד הר גריזים והר עיבל בשכם4. כמעשה אבות סימן לבנים מצאנו את עניין הראיה בכניסת אברהם אבינו לארץ. הקב”ה מצווה על אברהם5:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

תחנתו הראשונה של אברהם בארץ היתה בשכם, ושם נאמר6:

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. וַיֵּרָא ה’ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה’ הַנִּרְאֶה אֵלָיו.

עד עכשיו, ה’ דיבר עם אברהם. בכניסה לארץ התחדשה ראיית ה’, ועל חידוש זה בונה אברהם מזבח.
גם בכניסת ישראל לארץ, הם רואים את מעמד הברכה והקללה על ידי התייצבות השבטים על הר גריזים והר עיבל, והלויים באמצע, בבחינת: “וכל העם רואים את הקולות” שבמעמד הר סיני.
לראיה בשכם יש משמעות כפולה: מצד אחד רואים בשכם מקום מזומן לפורענות7. הרבה אסונות התרחשו במקום זה, והדבר רמוז בשם העיר: “אֲחַלְּקָה שְׁכֶם8“, לשון חלוקה ופירוד, וכן: “וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים חֶבֶר כֹּהֲנִים דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה כִּי זִמָּה עָשׂוּ9“, מקום של רצח וזימה. מאידך, שכם מאירה גם באור חיובי: “וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי10” ביחס לעיר שכם, ו”כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה’ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד11” במשמעות של חיבור ואחדות, וכן עם ישראל קבלו עליהם עריבות בשכם.

“איש כל הישר בעיניו” או: “הישר בעיני ה’ א-לוקיך”
היחס בין ראיה חיצונית לראיה פנימית מופיע גם בהמשך הפרשה. התורה אוסרת להקריב בכל מקום שנרצה, אלא דווקא במקום אשר יבחר ה’. את הפסוק: “לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו” מבאר רמב”ן כך:

אבל פירוש הכתוב, כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן (ויקרא יז ג – ו), אבל באיזה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם, ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל. וגם כן אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני. והנה לא יביא בחיוב למשכן כלל, ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם. וכן אחרי זריקת הדם והקטר החלב בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה, כי לא נתן בהם הכתוב מחיצה אבל אוכלים אותם במחנה וחוץ למחנה. והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה, רק איש כל הישר בעיניו יעשה, על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן, אבל יבואו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלום שם במחיצה לפני השם.

וכן מפרשת התורה בהמשך: “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה“. לעומת זאת מצווה התורה להקריב במקום אשר יבחר ה’, ודבר זה נקרא: “כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ“.
ציווי זה מופיע כהנגדה לדרכם של הגויים12:

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן.

בפשטות מדובר בעניין של נוחיות. הרבה יותר נח וזמין להקריב במקדש מקומי, ולא לטרוח עד למקום אשר יבחר ה’. אך ההנגדה למעשה הגויים מלמדת שמדובר בעניין עמוק יותר. יש הבדל תהומי בין עבודת הא-ל שנעשית באופן של: “איש כל הישר בעיניו”, ובין כפיפות לטוב ולישר בעיני ה’. בראשונה, האדם מעצב את עבודת הא-ל כראות עיניו, וזה דבר מרתק ומחודש. כל אחד עובד את האל שהוא “מתחבר” אליו, ואולי אף מחליף אותו חדשים לבקרים. בדרך השניה, האדם מקבל מקום ודרך מסוימים בעבודת הא-ל, עליהם אין להוסיף ואין לגרוע. מבחינה חיצונית, הדרך הראשונה מרתקת ומלהיבה, והדרך השניה מבטיחה שעמום. כך יש לבאר את האזהרות המופיעות בהמשך הפרשה, לא לחקות את הדרך שבה עובדים הגויים את אלוהיהם13:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי. לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה’ אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.

רש”י במקום מפרש:

כי גם את בניהם – גם, לרבות את אבותיהם ואמותיהם. אמר ר’ עקיבא אני ראיתי נכרי שכפתו לאביו לפני כלבו ואכלו.

אי אפשר להתווכח עם החדשנות והייחודיות בעבודת האל אצל הנוכרים, כפי שמתאר רבי עקיבא בעדותו, אך באותה מידה אין ספק באשר לגודל העיוות שמביאה הראיה הפרטית והמצומצמת של האדם שעושה את הישר בעיניו, ומובן שרק כיול הראיה שלנו על פי אמות המידה של מה שישר וטוב בעיני ה’, תוליד עבודת ה’ ראויה.
בהמשך מתמודדת התורה עם שלושה סוגים של פיתוי לעבודה זרה:

1. נביא או חולם חלום. הפיתוי נובע מהעוצמה הרוחנית והמיסטית של המפתה.
2. מסית ומדיח. הפיתוי נובע מן הקרבה המיוחדת למפתה.
3. עיר הנידחת. כאן הפיתוי הוא פרי של השפעה חברתית.

המשותף לשלושת הפיתויים הוא הביטוי14:

נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם.

הדגש על אלוהים לא מוכר, ומכאן כח המשיכה שבו. רש”י נותן בידינו כלי להתמודד עם אותה משיכה15:

הקרובים אליך או הרחוקים – למה פרט קרובים ורחוקים, אלא כך אמר הכתוב, מטיבן של קרובים אתה למד טיבן של רחוקים, כשם שאין ממש בקרובים כך אין ממש ברחוקים.

פה ושם יוצא לשמוע טענות נגד האמונה, שקשה להתמודד איתן כי הן מתבססות על עניינים שאין לנו בהם ידיעה מספקת, כגון ממצאים ארכיאולוגיים שאיננו מכירים, ידיעות היסטוריות או מדעיות, או תורה פילוסופית מורכבת שאיננו מבינים. כמו כן, עלול לקנן הספק: אולי במקום כלשהו בעולם נמצא איש חכם שממציא תורה מבוססת שסותרת את התורה שלנו. רש”י מדריך אותנו כיצד להתמודד עם אותן טענות: די בכך שפרכנו טענות שמתייחסות לתחום שבו אנו “מקצוענים” ומתמצאים, ומטיבן של קרובים נלמד על טיבן של רחוקים.
פן נוסף של היחס בין ראיה אנושית לראיה אמונית נמצא בפרשת עיר הנידחת. הפרשה חותמת כך16.

לְמַעַן יָשׁוּב ה’ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ.

ר’ צדוק מעמיק בהבנת משמעותם של פסוקים אלו17:

וכל דבר הבירור הוא בהופכו. כי המצוות נותנים היפך מה שהם כפשטן, כעניין עשר – שתתעשר (תענית ט). דלפי טבע, מעשר הוא מעני אדם, שנותן מכס שני מעשרות ותרומה. אבל במצווה, בהיפך, זה מעשיר! וכן איתא בשבת (קיט) עשירים שבחו”ל בשביל שבת. ובמדרש איכה (פתיחה יז) דהעכו”ם מגנים יהודים שהם עניים בשביל השבתות שהם בטלים שביעית ימיהם, ועוד צריכים לענגם. ובאמת מזה נמשך עשירות… ואיתא בפרשת ראה במצוות עיר הנידחת: “הכה תכה וכו’ ” שמוליד אכזריות גדול להכות עיר שלימה ומלואה ולאבדה מכל וכל. סיים על זה: “ונתן לך רחמים ורחמך” ודרשו רז”ל בשלהי שבת (קנ”א:) מזה: המרחם על הבריות מרחמין וכו’. ומבואר דמפרש: “לך רחמים” – שיהיה לך רחמים על אחרים. ואמר: “ונתן”, בלא השתדלות, רק על ידי מצווה זו שתהיה אכזר על הרשעים כפי רצון ה’ יתברך, על ידי זה תזכה למידת רחמנות על הצדיקים כרצון ה’ יתברך.

הראיה האנושית מסיקה שהמצווה להכות את אנשי עיר הנידחת ולהחרים אותה כליל, מחנכת לאכזריות. אומרת התורה שהראיה האמונית שונה בתכלית: אדרבא, דווקא מעשה זה שנראה כאכזריות, מוליד תכונה של רחמנות.

כי בגלל הדבר הזה יברכך ה’ א-לוקיך18
הפער בין הראיה האנושית ובין הראיה האמונית שהתורה מחנכת אליה מופיע גם בהמשך הפרשה. פרשת מעשר שני; מעשר עני; שמיטת כספים והענקה לעבד עברי מחוברת לתחילת הפרשה, על ידי אזכור “המקום אשר יבחר ה’ “. אך היא מחוברת גם ליסוד שראינו לעיל. המעשרות, השביעית והמענק שאנו מצווים לתת לעבד בעת שחרורו אמורים לרושש את האדם, בהסתכלות שטחית19:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה’ וְהָיָה בְךָ חֵטְא.

מלמדת אותנו התורה:

נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

אדרבה, דווקא הנתינה תוליד ברכה במעשה ידיו של הנותן. נשים לב לכך שבתיאור הראיה החיצונית התורה מזכירה את העין, ואילו כאשר חודרים פנימה, התורה כבר מדברת על הלב, שמבטא ראיה פנימית.

ראיית פני ה’
הפרשה מסיימת במצוות העליה לרגל שלוש פעמים בשנה20:

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה’ רֵיקָם.

שוב אנו חוזרים ל”מקום אשר יבחר” שדובר עליו בתחילת הפרשה. במקום זה אנו רואים ומתראים את פני ה’, ולומדים לכוון את המבט שלנו למבט של מעלה. “המקום אשר יבחר ה’ ” וה”ראיה” מזכירים לנו את התיאור הראשון של הבחירה במקום שבו יעבדו את ה’ באופן קבוע21:

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה’ יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה.

אף עקידת יצחק22 משופעת בביטויים של ראיה: “א-לוקים יראה לו השה לעולה בני”; “וירא את המקום מרחוק”; “וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו”. מדובר בבחירת זרעו של אברהם, בחירת המקום ובחירת הקורבן, ואותה ראיה קובעת את שם המקום : “יראה – שלם” – “ירושלים”.
פתחנו בראיה המפוצלת בשכם, וסיימנו בראיה המאחדת בירושלים. בחלקו האחרון של ספר שופטים חוזר הביטוי: “בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה”. העדרו של מלך מותיר מצב של אנרכיה, בו הכל פרוץ והכל ראוי. פרשת “ראה” מכינה אותנו לפרשת “שופטים”, פרשה המדברת על סדרי השלטון הראויים בעם ישראל, שלטון שבידו לאחד את עם ישראל ולהובילו למילוי יעודו.


1 רש”י דברים י”ד, ז, ד”ה “השסועה”.
2 חולין דף ס”ג ע”ב.
3 אין ספק שזה כישרון מיוחד במינו, לעמוד בבבל ולראות נבלות בארץ ישראל… גם אין פלא שכישרון זה מבטא טומאה.
4 לא נכנס כאן לדיון בדבר ציון המקומות: “בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל”, וכן בשאלה כיצד יכלו ישראל לקיים מעמד זה בשכם: “ביום אשר תעברו את הירדן”. ראה בסוטה דף ל”ג ע”ב ובספרי דברים פרשה נ”ו.
5 בראשית י”ב, א.
6 פס’ ו-ז.
7 סנהדרין דף ק”ב ע”א.
8 תהילים ס’, ח.
9 הושע ו’, ט.
10 בראשית מ”ח, כב.
11 צפניה ג’, ט.
12 י”ב, ב.
13 י”ב, ל-לא.
14 י”ג, ג; ז; יד – בשינויים קלים.
15 רש”י י”ג, ח.
16 י”ג, יח-יט.
17 רסיסי לילה אות ו’.
18 על פרשת המאכלות האסורות (פרק י”ד) ועל ה”ראה” שרואה ביותר, דברנו לעיל.
19 ט”ו, ט.
20 ט”ז, טז.
21 בראשית כ”ב, יד.
22 כזכור, בפרשת וירא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.