דבר ה' מירושלים

פרשת השבוע פותחת במצות מינוי הדיינים¹:

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק.

הגדרתו של הרמב"ם את המצוה דורשת עיון²:

מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שנאמר 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'. 'שופטים' אלו הדיינים הקבועין בבית דין ובעלי דינין באים לפניהם, 'שוטרים' אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינין המסבבין בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמדות ולהכות כל מעוות, וכל מעשיהם על פי הדיינים, וכל שיראו בו עוות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו.
אין אנו חייבין להעמיד בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא בארץ ישראל בלבד, אבל בחוצה לארץ אינן חייבין להעמיד בית דין בכל פלך ופלך, שנאמר 'תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך'.

הרבו לדון, הראשונים והאחרונים, בהגדרת המצוה על פי הרמב"ם, אם מן התורה הציווי הוא רק בארץ, או שמא אף בחוצה לארץ ישנו ציווי מן התורה למנות דיינים, אלא שבהבדל מסויים מארץ ישראל³.
הרמב"ן, בפירושו לתורה, הבין כי המצוה היא בארץ ישראל בלבד⁴:

וביאר בכאן שישימו השופטים בכל עריהם כאשר יתן להם השם את הארץ, כי בחוצה לארץ אינם חייבים למנות להם בית דין, אבל כאשר יצעק המעוות יעמדו עליו הראויים לשפוט ובמשפטיהם ישפטוהו, או יעלה לארץ בזמנה ושם ישפטוהו במקום המשפט. והוסיף בכאן שוטרים, והם שיהיו נוגשים בדבר המשפט. ולפי זה אין ישראל שבחוצה לארץ מצווים למנות להם דיינין בעיירות, וכן כתב הרב ר' משה.

נמצא, אם כן, להבנת הרמב"ן, שהמצוה למנות דיינים היא רק בארץ ישראל. עם זאת, מבחינה מעשית ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ הוא קטן: בארץ יש מצוה למנות דיינים גם בכל פלך ופלך וגם בכל עיר ועיר, ובחוץ לארץ המצוה היא רק בכל עיר ועיר, אך לא בכל פלך ופלך.
יש להבין, מדוע הבדל זה הוא כה משמעותי, עד שבו נעוץ ההבדל בין ארץ ישראל – בה יש מצוה למנות דיינים, ובין חוץ לארץ – בה הציווי הוא רק מדברי חכמים אך לא מן התורה.
ביאור העניין עולה מתוך דברים שנשא הרב קוק זצ"ל ב"נאום בועידה לסידור הרבנות הראשית"⁵. בין כל הדברים המעשיים והטכניים, הקשורים לסידור הרבנות בארץ ישראל, שעוסק בהם הרב בנאומו, מתייחס הרב גם לדברי הרמב"ם, ודבריו מעמיקים לבאר את שורש העניין. יהיו שפתיו דובבות בקבר, בהזכירנו דברים משמו עם יום פטירתו החל בג' באלול.
כך כותב הרב:

הרמב"ם מסדר את קביעת בתי הדין: 'קובעים בתחלה בית הדין הגדול במקדש'. 'שני בתי דין של עשרים ושלשה, אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית'. תכיפות העמדתם של בתי הדין בקרוב מקום כל כך בחלוף מדרגות מורה על סדור אורגני, שהיה נמצא בו יחס וחבור בין בית דין אחד לחברו במדה ידועה ומסוימת. זה מורה שגם מה שמסיים הרמב"ם אחר כך: 'ומעמידים בכל עיר ועיר מישראל סנהדרין קטנה', הולך ונמשך ברוח הרושם של האורגניות המסומנת של היחס אשר לבתי הדין היושבים בפתח העזרה ועל פתח הר הבית זה לזה. כמה סדור נאה ואורגניות היו בסדרי המקדש! המנויים של הכהן הגדול, של הסגן, של האמרכלין, הגזברים, ראשי המשמרות וראשי בתי האבות – הכל מורה על קשר ויחס שהיו בין הנמנים על פי מדרגותיהם.
על פי סדרו של הרמב"ם יש הבדל בין סדר הושבת בתי הדין בארץ ישראל לסדר הושבתם בחוץ לארץ, באופן שבארץ ישראל חובת האורגניות אשר לבתי המשפט היא יותר מובלטת ומאוחדת, כראוי לאומה שהיא מתיישבת על אדמתה לחיות חיים לאומיים קבועים. ובחוץ לארץ אין הסדור מגיע לאורגניות כזו, מפני שחיי הגלות חיים ארעיים הם לאומה בתור אומה. בשביל כך הוא אומר: 'אין אנו חייבים להעמיד בתי דין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא בארץ ישראל בלבד, אבל בחו"ל אין חייבים להעמיד בית דין בכל פלך ופלך'.

הרב מציין את העובדה, שבבית המקדש עצמו היו שלושה בתי דינים – אחד בלשכת הגזית, אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית. הדבר מלמד על קשר ויחס בין בתי הדין, וזה משפיע גם על סדור בתי הדין בכל הארץ. בארץ ישראל בתי הדין מהווים מערכת אורגנית ושלמה, ובחוץ לארץ אין קשר ויחס בין בתי הדין, אלא כל אחד עומד לעצמו ובמקומו.
על יסוד דברי הרב ניתן להרחיב ולומר, שבארץ ישראל יסודם של בתי הדין שבארץ כולה הוא בבתי הדין שבמקדש. תפקידם של בתי הדין הוא להעביר אלינו את דבר ה', מן המקדש ועד לכל עיר ועיר. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"⁶. על כן מסודרים בתי הדין בצורה המתאימה לעניין זה, החל מלשכת הגזית, דרך פתח העזרה, פתח הר הבית, משם מתפרט דבר ה' לכל פלך ופלך, ואחר כך לכל עיר ועיר. בית הדין שבפלך הוא המקשר את בית הדין שבעיר אל דבר ה' היוצא מן המקדש.
בארץ ישראל יש חיבור אורגני של כל החלקים, וה"ראש", הנמצא בלשכת הגזית, משפיע והולך עד לבית הדין שבכל עיר ועיר.
על הביטוי "גוי אחד בארץ"⁷, אמרו חכמים⁸: "עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו" – עם הארץ הם נקראים אחד, ולא הם לבדם. רק בארץ ישראל – ארץ חיים – קיימת האחדות הנפלאה הקושרת את כל החלקים להיות גוף אחד חי.
בחוץ לארץ אין ההשפעה באה ממקום המקדש. בית הדינים מנותקים מן המקור, והם שואבים את כחם ממקומם, מלמטה למעלה. מתוך שיש בעיות וסכסוכים ושאלות לאנשים – יש צורך ביסוד בתי דין, כדי לפתור את הבעיות המתעוררות. על כן בית הדין הוא פונקציונלי, על פי הצורך, וממילא אין צורך לשים בית דין בפלך, מעבר לבית הדין שבכל עיר.
בארץ ישראל, חיי העם הם בשלמותם, ועל כן יסוד בתי הדין הוא מלמעלה למטה. אין תפקיד בית הדין רק לפתור את בעיותיהם של האנשים, אלא להוריד את דבר ה' לעולם. זוהי הצורה השלמה שבה חי עם ישראל את חייו, מתוך מגמתו להופיע דבר ה' בעולם, ולא רק לסדר חיים תקינים ולמנוע מריבות וסכסוכים. על כן יש בית דין גם במקום שהוא "איננו נצרך" מצד סידור החיים המעשיים, כמו בכל פלך ופלך, שכן הוא מהווה חלק מהתפרטות דבר ה' והפצתו לכל מרחבי הארץ.
ומבתי הדין נלמד על כל חלקי החיים, שבארץ ישראל הם גוף אחד מלא חיים. הצבא והכלכלה, השלטון והמשפט, התורה והמדינה וכל הנלוים עליהם – הכל קשור בקשר אורגני, וכל חלק נותן חיות לכל הגוף, ויונק את חיותו מכל הגוף.

---

¹ דברים ט"ו, י"ח.
² הל' סנהדרין פ"א ה"א-ב'.
³ עי' ברדב"ז לה"א, ובספר המפתח מהד' פרנקל לה"ב.
⁴ דברים ט"ו, י"ח.
⁵ מאמרי הראי"ה עמ' 455.
⁶ ישעיה ב', ג'.
⁷ שמואל ב' ז', כ"ג.
⁸ זוה"ק ח"ג, צ"ג ע"ב.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *