רק מי שיודע לכאוב – ידע גם לשמוח

חז"ל אומרים²:

…וחכמים אומרים כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה שנאמר (ישעיה ס"ו): 'שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה'. מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה.

בצורה פשוטה כוונת המאמר היא, שהמקיים דיני אבלות על ירושלים, הקב"ה מזכה אותו לראות בגאולתה. אולם, נראה שגנוז בדברים אלה עומק נוסף.
מי שכאבה של ירושלים הוא גם כאבו האישי, הרי ששמחתה של ירושלים תהיה גם שמחתו. אבל מי שחושב שבעייתה של ירושלים היא בעיית הירושלמי בלבד, הרי גם כשתגיע בעז"ה שמחתה של ירושלים, זה לא יהיה נוגע לו, מבחינתו תהיה זו שמחת הירושלמים בלבד…
כך גם לגבי ארץ ישראל. ישנם, לצערנו, כאלה, שכאבה של ארץ ישראל איננו נוגע אליהם. פינוי ישובים, למשל, עלול להיתפס כבעיה של תושבי הישובים, ופעילות למניעת הפינוי נמדדת כעזרה לאנשים במצוקה. המתבונן כך על הדברים ואיננו כואב את כאב הארץ הניתנת בידי זרים (היו לא תהיה), כיצד יוכל לשמוח כשחרב הפינוי תוסר מעל חבלי הארץ, ונזכה לשבת בכל מרחבי ארץ ישראל?
עלינו להפנים ולהבין, כי בעיית ארץ ישראל איננה בעייתם של תושבי יש"ע, אלא של כולנו, וגאולת הארץ בקרוב תהיה, בעז"ה, שמחה של כולנו – מפריחת ההתיישבות, מקדושתה ומעלתה של ארץ ישראל המיושבת על ידי בניה.
המדרש אומר³:

תני חזקיה (ירמיה נ') 'שה פזורה ישראל' נמשלו ישראל לשה, מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאבריו וכל אבריו מרגישין, כך הן ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין (במדבר ט"ז) 'האיש אחד יחטא'. תני ר' שמעון בר יוחאי משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חבריו מה אתה יושב ועושה, אמר להם מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח, אמרו לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה. כך אמר איוב (איוב י"ט) 'ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי' אמרו לו חביריו (שם ל"ד) 'כי יוסף על חטאתו פשע בינינו יספוק' אתה מספיק בינינו את עונותיך. אמר ר' אלעשא גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה כתיב בתורתכם (שמות כ"ג) 'אחרי רבים להטות' אנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוין עמנו בעבודה זרה. אמר לו יש לך בנים, אמר לו הזכרתני צרתי, אמר לו למה, אמר לו הרבה בנים יש לי, בשעה שהן יושבין על שולחני זה מברך לאלהי פלוני וזה מברך לאלהי פלוני ואינם עומדים משם עד שמפצעין את מוחן אלו את אלו, אמר לו ומשוה אתה עמהן, אמר לו לא, אמר לו עד שאתה משוה אותנו לך השוה את בניך, נדחף והלך לו. כיון שיצא אמרו לו תלמידיו רבי לזה דחית בקנה רצוץ, לנו מה אתה משיב, אמר להם בעשו כתיב ביה שש נפשות וכתיב בו נפשות הרבה דכתיב (בראשית ל"ו) 'ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו', וביעקב שבעים נפש וכתיב ביה נפש אחת דכתיב (שמות א') 'ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וגו", אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה כתיב ביה נפשות הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לאלוה אחד כתיב בו נפש אחת 'ויהי כל נפש וגו".

קידוח בספינה, אף שהוא נעשה בתא הפרטי של אחד הנוסעים, הוא בעיה של כל יושבי הספינה. כך כאשר "קודחים" באדמת ארץ ישראל – ביהודה, בשומרון ובחבל עזה, הרי שכל הספינה עלולה לטבוע. אין זו בעיה של יושבי המקומות האלה בלבד, אלא אף של יושבי הגליל, השפלה, הנגב ושאר אזורי הארץ. כולנו יחד שותפים לכאב – ומתוך כך לשמחה, בעז"ה.
כיון שהובא המדרש, נבאר אף את המשכו.
יש להבין את תשובתו של ר' יהושע בן קרחה לתלמידיו. כיצד ההבדל בין עשו ליעקב, שבזה כתוב "נפשות" ובזה "נפש" עונה לשאלה שנשאל: מדוע אין ישראל הולכים אחר רוב העולם, עובדי עבודה זרה?
נראה, שדברי ר' יהושע יובנו בהבנת הדין המיוחד של "הולכין אחר הרוב" בבית דין, שממנו למדים לכל הדברים האחרים שהולכים בהן אחר הרוב.
שני חידושים חידשה התורה בדין זה. האחד הוא, שבית הדין הדן בענין, ממנו יוצא הדין הקובע. השני, שבית הדין נחשב כולו כדעה אחת, והדעה האחת נקבעת על פי רוב.
אם היינו מתייחסים לדעתו של כל דיין לחוד, ולא היה מושג של בית דין הקובע דין אחד היוצא מכל הדיינים, ממילא לא היה גם דין רוב, שכן כל דעה במקומה היא עומדת וישנן דעות של דיינים נוספים שלא נשמעו בדיון.
אבל כיון שקבעה התורה מושג "בית דין", הרי שבבית הדין נחשבים כל הדיינים ליחידה אחת הקובעת את הדין, וכל דיין שמחוץ לבית הדין נחשב כדעה לחוד שאיננה קובעת. ומכיון שמבית הדין צריכה לצאת דעת אחת בא הכלל שהולכים אחר הרוב, והרוב הוא הקובע את דעת בית הדין. בית הדין הוא יחידה אחת הקובעת את הפסק על פי רוב, ומי שמחוץ לבית הדין נחשב כיחיד ואיננו קובע את הדין.
כך השיב ר' יהושע בן קרחה לתלמידיו: אצל עשו כתוב "נפשות ביתו", הם רבים ואינם מאוחדים לכלל יחידה אחת, ועל כן לא שייך ללכת אחר הרוב ביחס לעובדי עבודה זרה. אצל יעקב כתוב "נפש" – הרי שהם נחשבים כיחידה אחת, ורק בישראל יש משמעות להליכה אחר הרוב.

נשוב לענייננו: עם ישראל הוא יחידה אחת, והכאב על ארץ ישראל שייך לכל עם ישראל, ולא רק לאנשים שחרב הפינוי מונפת מעל ביתם.
זוהי הנקודה הראשונה: האכפתיות, והתחושה שהבעיה היא שלנו.
מתוך תחושה זו, יש לבחון את הפעולות המעשיות הנדרשות. בענין זה נראה להביא שני מקורות:
א. בזוה"ק מובא⁴:

בוא וראה מה כתוב: 'ויקח תרח וגו' ויצאו אתם מאור כשדים', 'ויצאו אתם'? 'ויצאו אתו' צריך לכתוב, כי כתוב 'ויקח תרח וגו" למה כתוב 'ויצאו אתם', אלא תרח ולוט עם אברהם ושרה יצאו, כי הם שרצו לצאת בעיקר מתוך הרשעים, ואחר שראה תרח שאברהם בנו ניצל מתוך האש חזר לעשות רצונו של אברהם ומשום זה 'ויצאו אתם' – תרח ולוט.
ובשעה שיצאו מה כתוב בהם, 'ללכת ארצה כנען' כי רצונם היה ללכת לשם. מכאן למדנו שכל מי שבא ליטהר עוזרים לו. בוא וראה שכך הוא, כי כיון שכתוב 'ללכת ארצה כנען' מיד כתוב 'ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. ומטרם שנתעורר מעצמו מתחילה ללכת לארץ כנען, לא כתוב 'לך לך'.

רק לאחר שאברהם התחיל ללכת לארץ ישראל – התגלה אליו ה' ואמר לו⁵: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". מכאן המקור לכלל: "הבא ליטהר מסייעין בידו"⁶. ללא התעוררות מלמטה – אין התעוררות מלמעלה.
כך הוא בכל ענין, ובמיוחד בארץ ישראל, כפי שמובא בזוה"ק. ללא שאנו נלך לארץ ישראל – לא יתגלה אלינו ה' בענין זה.
ההתעוררות מלמטה נעשית בפנים רבות, והיא כוללת אף את הצד המעשי – שותפות עם הצבור במחאה על כוונת הפינוי של מקומות ישוב בארץ ישראל, הזדהות עם תושבי המקום – כחלוצים ההולכים לפני המחנה ומייצגים את הציבור כולו ועוד פעולות מעשיות המבטאות את התעוררותנו לעניינה של ארץ ישראל.
מתוך פעולות אלה – תופיע עלינו התעוררות עליונה, ויושפע עלינו שפע משמים, להתקשר ביתר עוז לארץ ישראל.

ב. יחד עם הבנת הצורך בהתעוררות מצידנו, שיש לה משמעות מעשית, יש צורך להבין כי העשיה הנדרשת היא בעיקרה עשיה רוחנית. השילוב בין שתי צורות הפעולה הוא מורכב, ונידון לפי האדם, השעה והמקום. נברר מעט עניינו של הבירור הרוחני הנדרש מאיתנו.
פעמים רבות הבאנו את דברי בעל ה'לשם'⁷, שכוונת דברי חז"ל בכמה מקומות שגאולתם של ישראל תלויה בתשובה היא, שאף אם תחזור בתשובה "חדא כנישתא" – כנסיה אחת, כינוס אחד של אנשים – בזכותם תתכנס הגלות כולה.
מקור דברים אלה הוא בזו"ח⁸:

'וישלח את היונה', בגלות אדום. 'ולא יספה שוב אליו עוד', שעד היום לא חזרה בתשובה, ולא העירה רוחה. דאמר ר' פנחס, אלמלי חזרה בתשובה לא נשתיירה בגלות יום אחד. רבי אליעזר אומר, כל הגליות שגלתה כנסת ישראל, נתן לה הקב"ה זמן וקץ, ונתעוררה תמיד בתשובה, וגלות האחרון אין לו קץ וזמן, אלא הכל תלוי בתשובה. שנאמר (דברים ל'): 'ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו'. וכתיב (שם): 'אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך'.
אמר לו רבי עקיבא, אם כן, איך יהיה זה, שיתעוררו בתשובה כולם ביחד. מי שהוא בסוף השמים ומי שהוא בסוף הארץ, איך יתחברו יחד לעשות תשובה.
אמר לו ר' אליעזר, חייך שאם ראשי הכינוס יחזרו בתשובה, או כינוס אחד, יתקבצו בזכותם כל הגלות. כי הקב"ה מצפה תמיד מתי יחזרו בתשובה ויעשה להם טוב, שכתוב (ישעיה ל') 'ולכן יחכה ה' לחננכם', מחכה תמיד מתי יעשו תשובה.
אמר ר' יוסי, זה הולך, כמו שאמר ר' פנחס, שכתוב: 'ולא יספה שוב אליו עוד'. לא נאמר 'ולא יסף שוב אליה', אלא היא, 'לא יספה שוב אליו'. משמע, שהוא, מוכן ומחכה מתי תשוב.

הגלות שטרם נסתיימה, גלות אדום, מתייחדת בכך שלא ניתנה לה קיצבה, בניגוד לגלות מצרים ולגלות בבל. מתי, אם כן, תבוא הגאולה? ר' אליעזר סובר שכאשר ישובו ישראל בתשובה.
על כך שואל ר' עקיבא – איך יתחברו כל ישראל, הנמצאים כל אחד בקצה שבעולם, לשוב בתשובה בזמן אחד?
בדורנו מקבלת שאלתו של ר' עקיבא משמעות מיוחדת. אנו חזינו בנס זה, בו יהודים מכל העולם מתעוררים לשוב לארץ ישראל בעת ובעונה אחת, מכל קצוות תבל. אנו מבינים כיצד יכולים כל ישראל לשוב בתשובה בעת ובעונה אחת⁹.
תשובתו של ר' אליעזר היא, שאף אם לא כולם יחזרו, אלא רק "חדא כנישתא" – בזכותם תתכנס כל הגלות.
החזרה בתשובה עליה מדבר הזוה"ק, כוללת בתוכה חזרה לארץ. "וישלח את היונה" – לגלות, "ולא יספה שוב אליו" – התשובה אל ה' היא גם תשובה לארץ ישראל, כדברי הרב קוק¹⁰:

כשרוצים באמת לשוב, אע"פ שמעוכבים בשביל כמה מניעות, כמו מחמת בלבול דעת או מחמת חלישות כח או מחמת אי-יכולת לתקן דברים שהם נוגעים בין אדם לחברו, אע"פ שהעכוב הוא גדול מאד והלב מוכרח להיות נשבר מפני ידיעת גדל החובה המוטלת על האדם לתקן את כל פגמיו, באופן היותר טוב והיותר שלם, מ"מ כיון שהרצון לשוב בתשובה הוא אמיץ, אע"פ שאין בכחו עדיין לסלק את כל המניעות, צריכים לקבל את ההארה הזאת של התשובה בתור תוכן המטהר והמקדש עד שלא יזוז, מפני העכובים של אי השלמת התשובה, מכל רוממות ומכל עליה רוחנית שהיא ראויה לו, ע"פ קדושת הנשמה וצביונה הקדוש. וכשם שזה הוא כלל גדול אצל היחיד, ככה הוא אצל הצבור בכללותו. הארת התשובה ישנה בישראל. התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בברור גמור בבטויה של תורה : "ושבת עד ד' אלהיך" "כי תשוב אל ה' אלהיך". התשובה היא תשובה פנימית, אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים – ואין כח בשום עכוב ומניעת השלמה לעכב את האור העליון מהופיע עלינו.

חזרה בתשובה כוללת חזרה לארץ, וחזרה אל התורה. היום אנו מבינים, שללא חזרה אל התורה – אין ערך לחזרה אל הארץ. אנשים שהיו בחוד החנית של המלחמה על ארץ ישראל, ומסרו נפשם על שחרורה מעול זרים – עומדים כיום בראש המוותרים על הארץ לידי האויב. ללא תורה אין יכולת עמידה, ואף החזרה לארץ ישראל איננה מחזיקה מעמד.
ישנו צורך עליון בעת הזו לחבר את החזרה לארץ עם התורה, וכפי שאומר ר' אליעזר – אף ציבור אחד החוזר בתשובה בענין זה – יכול להפוך הכל לטובה.
עלינו לבנות ציבור אחד הדבק בארץ ישראל ובתורה, ובמיוחד בתורת ארץ ישראל. החזרה לארץ צריכה לעורר אותנו לברר ולהעמיק בעניינה של תורת ארץ ישראל, בהופעת תורה פנימית. הציבור שיתעורר לכך – בו תלוי מצבו של עם ישראל¹¹.

---

¹ השיחה ניתנה לקראת ההפגנה שנערכה בי"ז בטבת ה'תשס"ד.
² תענית ל' ע"ב.
³ ויקרא רבה פרשה ד', ו'.
⁴ זוה"ק ח"א ע"ז ע"ב בתרגום הסולם.
⁵ בראשית י"ב, א'.
⁶ עיין יומא ל"ט ע"א וברש"י.
⁷ הקדמות ושערים, שער ו' פרק ט'.
⁸ מדרש הנעלם פרשת נח בתרגום.
⁹ עיין כתבי מהר"ץ חיות ח"א עמ' ע"ד בהגה.
¹⁰ אורות התשובה י"ז, ב'.
¹¹ עיין באגרות ראי"ה ב', אגרת תפ"ג, בה זועק הרב קוק על הצורך בחידוש העיסוק בנשמת התורה.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *