האמצעים והתכלית
ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה1.
פסוק זה מעלה שאלה ידועה, הרי טבע העולם הוא הפוך, שהאהבה והשתוקקות לדבר, גורמת לכך שהדרך אליו תראה ארוכה יותר, ומדוע אצל יעקב האהבה גרמה ל”קיצור הזמן”?
התשובה לדבר תלויה בנקודת ההסתכלות של האדם.
על פי רוב, כשמשתוקק האדם למשהו, עניינו הוא רק בדבר עצמו, בתוצאה, והדרך שעליו לעבור עד שמגיע אל התכלית אין לה ערך מצד עצמה. הדרך היא מחסום שיש לעבור אותו כדי להגיע אל התוצאה. ממילא אין שמחה בדרך כשלעצמה, והזמן העובר נראה ארוך ומיותר, שכן כל הרצון מרוכז בתוצאה.
יעקב אבינו חשב והרגיש אחרת. כיון שהתוצאה יש לה ערך גדול, הרי שהיא משפיעה על הדרך, וגם הדרך הופכת להיות חלק מן התהליך הסופי. הדרך המובילה אל הטוב היא חלק מן הטוב, וניתן כבר בה לטעום מטעמה של התכלית. בכל יום בדרך אל רחל היה ליעקב טעם מן התכלית, כאילו התחיל לקבל את רחל.
יסוד זה, שהתכלית מופיעה ומשפיעה כבר באמצעים המובילים אליה, מופיע במקורות רבים, שיש בהם כדי ללמד על בחינות שונות בענין.
הצורה ההלכתית בה מופיע יסוד זה היא בירושלמי2:
ר’ בא אבוה דרבי בא מארי בשם רבי אחא קנה אומר ‘ברוך שהגיענו לזמן הזה’. ניתן לו אומר ‘ברוך הטוב והמטיב’. לבש בגדים אומר ‘ברוך מלביש ערומים’. העושה סוכה לעצמו אומר ‘ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה’. לאחרים ‘לעשות לו סוכה לשמו’. נכנס לישב בה אומר ‘ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה’.
ר’ בא מדגיש, כי כל שלב בדרך אל המצוה ראוי לברכה. לא רק הישיבה בסוכה עצמה, אלא גם בנית הסוכה היא חלק מהענין, שכן המצוה נותנת טעם וחשיבות גם לכל האמצעים המוליכים אליה (להלכה אמנם לא נפסק כירושלמי זה, אך העיקרון הנלמד ממנו נשאר נכון).
הרב זצ”ל מסביר, כי ענין זה עומד ביסוד הבריאה3:
התשובה עצמה, המזרמת את הרוח הפנימי, אשר נטבע במצולות תהום של ההעדר והפך המגמה האידיאלית ע”י נתינת רֶוַח לרוח הצדק, שנתן בתחלה במועקה, תתן עז לרוח האידיאלי לחדור בתקפו גם בחלקי כל המכשירים הרבים, ומכולם יוטעם טעמו של הזיו המגמתי, ולא ישא עוד האדם חרפת העצלות בדרך החיים האמתיים.
בצורה האידיאלית בה נברא העולם, היו כל האמצעים מוארים מן התכלית, והיו טועמים בהם את טעם התכלית. ממילא היה האדם שמח באמצעים עצמם ולא רק בתכלית. אולם טבעה החומרי של הבריאה הוא, שאיננו יכולים בצורה רגילה לחוש בטעמה של התכלית גם באמצעים. אנו מבדילים הבדלה ברורה בין העץ לפרי, על אף שמבחינת האמת גם העץ המוביל אל הפרי יש בו בחינה של הפרי.
זוהי הציפיה לתיקונו של העולם, להתעלותו וזיכוכו של החומר, עד שגם בו יופיע הטעם של התכלית, וכבר בעסוק באמצעים יחוש האדם בשמחה האופפת אותו כשהוא מגיע אל התכלית.
מאמר נוסף של חז”ל בענין נוגע בהבנת מושג הגאולה4:
ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר ‘ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי’.
האומר דבר בשם אומרו מבין, שחלק מהבנת השמועה אותה הוא שומע היא הבנת ההשתלשלות של השמועה עד אליו.
דברי תורה אינם רק אמירה טכנית של מותר ואסור וכדו’, אלא “דברי אלוקים חיים”, וחשוב לדעת את קורות החיים של הדברים כדי לעמוד על אמיתתם. לא מספיק רק לדעת את התכלית, מה שמועה זו אומרת למעשה, אלא מהם האמצעים שהולידו את השמועה הזו. גם לאמצעים יש ערך רב בהבנת דברי התורה.
כך גם בגאולה. הגאולה איננה יורדת לפתע מן השמים על ראשינו, אלא היא תוצאה של כל מה שקדם לה. כל תהפוכותיו של העולם בדרך אל הגאולה הם חלק בלתי נפרד מן הגאולה. כדי להביא גאולה לעולם צריך להבין שגם הדרך אל התכלית חשובה, ולא רק התכלית בעצמה.
צורת הסתכלות כזו מעניקה לאדם שמחה בכל אשר הוא עושה. אין הוא מעביר את חייו בציפיה חסרת מעש, אלא כל מעשה אשר הוא עושה יונק מתכליתו, ונותן סיפוק רב לאדם העושה אותו.
וכך שמח יעקב בעבודתו ברחל והרגיש בטעם הפרי גם בעת טיפולו בעץ.
ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה5.
1 בראשית כ”ט, כ”ו.
2 מס’ ברכות פ”ט ה”ב.
3 אורות התשובה פרק ו’ פסקא ז’.
4 מגילה ט”ו ע”א.
5 בראשית כ”ט, כ”ו.