אם אין (דרך) אז יש (דרך)
כאשר אחי יוסף מחליטים להשאירו בחיים, הם מטילים אותו לבור, אשר כפי שמעידה התורה1:
והבור רק אין בו מים.
דרשו על כך חז"ל בגמ'2:
ואמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום מאי דכתיב 'והבור רק אין בו מים' ממשמע שנאמר 'והבור רק' איני יודע שאין בו מים אלא מה תלמוד לומר 'אין בו מים' מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו.
מהכפילות "רק" – "אין בו מים", מבינים חז"ל שבעצם יש בבור דברים אחרים: נחשים ועקרבים.
דרשה זו מופיעה פעמים רבות בדברי חז"ל. נתבונן בכמה דוגמאות, וננסה להבין את עומק הדרשה.
על שרה נאמר: "ותהי שרה עקרה אין לה ולד". דרשו על כך חז"ל במדרש3:
א"ר לוי בכל מקום שנאמר 'אין לה' – הוה לה. 'ותהי שרה עקרה אין לה ולד' הוה לה 'וה' פקד את שרה וגו" (שמואל א' א') 'ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים' והוה לה (שם) 'כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד וגו" (ירמיה ל') 'ציון היא דורש אין לה' והוה לה (ישעיה נ"ט) 'ובא לציון גואל' (שם נ"ד) 'רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי'.
המדרש מביא מקומות רבים בהם נאמר אין, ובעצם כן היה.
הזוה"ק דורש דרשה זו בכיוון שונה במקצת4:
רב מתיבתא אמר, כתוב, 'ותהי שרה עקרה אין לה ולד'. ממה שאמר 'ותהי שרה עקרה', אני יודע שאין לה ולד, למה כתוב, 'אין לה ולד'. אלא כך אמר רב מתיבתא, בנים לא היתה מוליד, אבל היתה מוליד נשמות, בדבקות התשוקה של ב' צדיקים אלו, היו מולידים נשמות לגרים.
הזוה"ק מסביר, שאמנם ולד גשמי לא היה לשרה, אך וולדות רוחניים אכן נוצרו כתוצאה משותפותם של אברהם ושרה.
על הפסוק "ציון היא דורש אין לה", שדרש המדרש שיש לה, מצאנו בגמ'5 דרשה בכיוון שונה:
מנא לן דעבדינן זכר למקדש אמר רבי יוחנן דאמר קרא 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה' דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה.
כיון שהפסוק מציין שאין לה דורש, הרי, כפי שלמדנו, צריך להיות דורש, ולכן עלינו לדרוש ולעשות זכר למקדש.
מקום נוסף שמצאנו דרשה כזו הוא במדרש איכה6:
'אין לה מנחם' א"ר לוי כל מקום שנא' אין, הוה לה (בראשית י"א) 'ותהי שרי עקרה אין לה ולד' והוה לה שנא' (שם כ"א) 'וה' פקד את שרה' ודכוותיה (ש"א א') 'ולחנה אין ילדים' והוה לה שנא' (שם ב') 'כי פקד ה' את חנה' ודכוותיה (ירמיה ל') 'ציון היא דורש אין לה' והוה לה שנא' (ישעיה נ"ט) 'ובא לציון גואל' אף כן את אומר 'אין לה מנחם' והוה לה שנא' (שם נ"א) 'אנכי אנכי הוא מנחמכם'.
שוב אנו מוצאים, כי דוקא כשהפסוק מציין שאין, מבין המדרש שיש.
נעיין בדוגמאות בהן הדרשה מופיעה בהקשר הלכתי.
על הפסוק שנאמר באמה עבריה7 "ויצאה חינם אין כסף", אומרת הגמרא8:
מנלן דמיקניא בכסף וכסף דאבוה הוא אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא 'ויצאה חנם אין כסף' אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אב.
מזה שנאמר בפסוק שאין כסף לאדון שקנה את האמה, מבינה הגמ' שיש כסף לאדון אחר, כלומר שהאב מקבל את כסף הקידושין של בתו9.
אחד התנאים לכך שאשה תוגדר כאשה סוטה הוא10: "ועד אין בה". אומרת על כך הגמרא11:
מנלן דמהימן עד אחד דתנו רבנן 'ועד אין בה' בשנים הכתוב מדבר או אינו אלא אפילו באחד ת"ל 'לא יקום עד אחד באיש' ממשמע שנאמר לא יקום עד באיש איני יודע שהוא אחד מה ת"ל אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד ואמר רחמנא תרי לית בה אלא חד והיא לא נתפשה אסורה.
"עד" הכוונה לשני עדים, ואם כן, בביטוי "ועד אין בה" כוונת התורה לומר ששני עדים אין בה, אך עד אחד יש בה, ולכן אם עד אחד מעיד שנטמאה, אינה שותה, כיון שמאמינים לאותו עד.
מהי משמעות הדברים? מדוע דורשים חז"ל שכל מקור שנאמר "אין", בעצם "יש"?
ה"יש", המציאות אותה אנו חשים ומרגישים, בנויה כך שאנו מסוגלים בחושינו וברגשותינו לקבלה.
העולם הרוחני, שהוא מקורו של העולם הגשמי, מוגדר כ"אין", כיון שאיננו משיגים אותו.
"אַיִן" הוא בעצם "יש" עליון, שמרוב גדלותו וזַכּוּתו, איננו יכולים להשיגו. ענין זה הוא יסודי מאד בהבנת היחס בין הדברים הרוחניים והעליונים לדברים הגשמיים, הנתפסים על ידינו.
יחס דומה נמצא בין אור לחושך. בהשגתנו, כאשר ישנו חושך, הרי זה מכיוון שאין אור. האור עליון יותר מהחושך. אולם, בהבנה פנימית יותר, הדברים הפוכים.
כך כותב הרב מרגליות12:
דע כי יסוד מוסד הוא ביד בעלי הקבלה הפנימית כי ענין החושך והאור הרמוזות בתורה האמיתית אינה כמו שאנו מרגישים בהם בחוש ראותינו, אבל הדבר בהפך, כי האור המוחש אצלנו בעולם ההגבלה הוא חושך והחושך המוחש אצלנו הוא אור, וביאור זה כי כבר ידעת כי האור העצום שנגלה ביום הראשון מי משפלים בלעדי השי"ת יוכל לסבלו, כי זהו סוד מאמרם שלא היה העולם כדאי להשתמש בו כי איך ישתמשו בעלי החשך בהפוכו וכו'.
והנה זה האור העצום השאיר אחריו ברכה חוט ממנו להאיר על הארץ, וזה הנשאר נקרא חשך בערכו, ובבחינת הנבראים הסובלים אותו נקרא אור, כי האור הראשון נקרא חשך בעיני הנבראים כי לא יסבלוהו, אמנם הנמשך ממנו הוא חשך בערכו נקרא אור כי מתוכו ירגישו אור, והוא דמיון המסך המושם לפני אור השמש כדי להביט בעין השמש, כי המביט בעין השמש, ישוב בעיניו חשך.
האור הרוחני העליון הוא כל כך גבוה, עד שאנו איננו מסוגלים לקלוט אותו, שכן אור חזק מידי מסנוור את עינינו, ועל כן הוא נדמה בעיננו כחושך. כדי שנוכל לקלוט את האור ולהשתמש בו, הוקטן האור, והושב מאחורי מסך, וכך, כאשר בעצם ישנו חושך מבחינת העולם העליון, אנו רואים זאת כאור.
כשהכתוב מצייו את ה"אין" הרי זה רומז ליש עליון, שמרוב עליונותו אין לנו את הכוחות והחושים להבינו ולראותו, ודווקא אותו ה"אין" הוא המקור העליון ל"יש" המצוי בעולם וזו בחינת "יש מאין". ולכן עלינו לחפש בעקבות ה"אין" ולמצוא איזה "יש" נולד ממנו בעולם או לאיזה יש הוא רומז. בדרשת הזוה"ק שהובאה לעיל ניתן לראות, כי כאשר הכתוב מציין שאין, הכוונה שישנה מציאות עליונה – נשמות הגרים – שאליה רומז הכתוב.
בתקופות קשות, בהם נדמה שהכל חשוך, עלינו לזכור שפעמים שחושך זה הוא סימן לאור גדול, ועלינו לרומם את השגותינו כדי לקלוט את האור הגדול שהתקופה מזמנת לנו.
כאשר נדמה שאין דרך ואין מוצא, יש מקום להבנה שזהו מקור להתגלותו של יש גדול, מעבר למה שהיינו מורגלים עד עכשיו, ועלינו לצפות לדרך חדשה ועליונה שתופיע בעולם.
1 בראשית ל"ז, כ"ד.
2 שבת כ"ב ע"א.
3 בראשית רבה פרשה ל"ח, י"ד.
4 ח"ג שלח, קמ"ח ע"א, בתרגום.
5 סוכה מ"א ע"א.
6 איכה רבה פרשה א', כ"ו.
7 שמות כ"א, י"א.
8 קידושין ג' ע"ב.
9 בהמשך הסוגיא (דף ד' ע"א) מופיעות עוד דרשות בכיוון זה, ומהדיון שם על "אין" או "אן" ניתן להעמיק בהבנת העניין, ואכמ"ל.
10 במדבר ה', י"ג.
11 סוטה ב' ע"א.
12 "אור בהיר" על "ספר הבהיר", עמ' א'.