היום שאחרי 3
ההתנתקות העמידה אותנו בפני שאלות רבות וקשות. התחושה היא, שאלו הן שאלות שאין עליהן תשובה. כל תשובה נראית קטנה ומצומצמת, ואיננה מתיישבת על הלב הסוער.
יש מצבים בחיים בהם אנו צריכים לחוות את העמידה מול שאלות ללא תשובות. זוהי חוויה הדורשת בגרות מן האדם. ילד איננו יכול לקבל את העובדה שאין תשובה לשאלתו. אמנם אין הוא יכול להבין את התשובות לכל שאלותיו, אך הוא דורש תשובות, ופעמים שהמחנכים משמשים כמי שיש בידם את התשובות לכל השאלות, על מנת שנוער לא ישאר בלא תשובה.
אדם בוגר יכול להכיל את העובדה שזו שאלה קשה – ואין עליה תשובה. זוהי חוויה שחשוב לחוות, ולהפיק ממנה את הבניה שהיא בונה בנפש האדם.
עניין השאלה והתשובה נידון בחכמה הפנימית. אלו שאלות מותר לשאול, ולאלו תשובות ניתן לצפות. דברי הרמ"ק עוסקים בעניין זה1:
אחר שבפרקים הקודמים התהלכנו כאשר התהלכנו בענין ג' ראשונות. ראינו בפרק זה לדבר בהם ובמה שהפליגו רז"ל לומר כי אין ראוי להאריך הדבור בהם. ונמצא בס' הזוהר פ' יתרו (דצ"ג. וכעי"ז בפ' ויצא דף קנ"ח) וזה לשונו: "'שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך וגו". רזא דעלמא עלאה דלא איתהיב ביה רשו לאסתכלא ואצטריך לשלח מגו שאלתא ואסתכלותא ביה. 'ואת הבנים תקח לך', דכתיב 'כי שאל נא לימים ראשונים וגו' ולמקצה השמים ועד קצה השמים'. אבל לעילא מקצה השמים שלח תשלח מרעיונך למשאל. ובדא כתיב 'למען ייטב לך והארכת ימים' כו'. כמה דכתיב 'תקח לך', ברשותיה דבר נש איהו" (תרגום: סוד העולם העליון, שלא ניתנה רשות להסתכל בה וצריכים לשלחה מלשאול שאלה ולהסתכל בה. 'ואת הבנים תיקח לך, שכתוב, 'כי שאל נא לימים ראשונים וגו' מקצה השמים ועד קצה השמים', אבל למעלה מקצה השמים – שלח תשלח ממחשבתך לשאול. ובזה כתוב 'למען ייטב לך והארכת ימים'… כמו שכתוב 'תקח לך', כי ברשות האדם הוא) עכ"ל. וממה שראוי לדקדק במאמר הזה הוא אמרו "שלח תשלח רזא דעלמא עלאה וכו' ואצטריך לשלח מגו שאלתא", שאין ראוי לשאול בה כלל, וזהו "לשלח מגו שאלתא". וכן מוכח מתוך מה שאמר "ואת הבנים תקח לך דכתיב כי שאל נא לימים ראשונים". פירוש, ואם תרצה לדבר ולשאול, דוקא בימים שהם הבנים. כי בהאם שלח תשלח וכו'. כלל הדברים נראה שאסור לשאול מהבינה ולמעלה ואפילו בבינה אסור לשאול.
וקשה דבזוהר פ' תרומה (דף קכ"ו ע"ב) פירש הרשב"י דמותר לשאול, וזה לשונו "מ"י הא אוקמינא דרגא עלאה לעילא שרותא דקיימא בשאלתא" (תרגום: "מי" – הרי העמדנו שהיא מדרגה עליונה למעלה, ההתחלה העומדת לשאלה) עכ"ל. משמע שנקרא מ"י לשון שאלה להורות שכאן מקום השאלה. ודוחק לומר שהכונה לומר שיש כאן מקום שאלה אבל לא שיהיה מותר לשאול, מפני שבמקום אחר בזוהר (בלק דף קצ"ג.) נראה הפך זה. וזה לשונו: "פתח ר' אלעזר ואמר, 'ה' אלקי אתה ארוממך אודה שמך וגו". האי קרא רזא דמהימנותא איהו. 'הוי"ה', רזא עלאה שרותא דנקודה עלאה סתימא דלא ידיע. 'אלקי', רזא קול דממה דקה ואיהי שרותא דקיימא לשאלה ואסתים ולא ידיע ולית מאן דאתיב עליה בגין דאיהו סתים וטמיר וגניז. 'אתה', דא ימינא שירותא דקיימא לשאלה ולאתבא ביה והוא כהן לעלמין כדאת אמרת 'אתה כהן לעולם' (תרגום: פתח ר' אלעזר ואמר: 'ה' אלקי אתה ארוממך אודה שמך וגו", מקרא זה הוא סוד האמונה. 'הוי"ה, הוא סוד עליון והוא התחלה של נקודההעליונה הסתומה שאינה ידועה. 'אלקי', הוא סוד 'קול דממה דקה', והיא התחלה העומדת לשאלה ונסתם ואינו ידוע ואין מי שמשיב עליה. 'אתה', הוא ימין, התחלה העומדת לשאלה ולהשיב עליה. והוא כהן עליון, כמו שנאמר 'אתה כהן לעולם') עכ"ל לעניננו. וכונתו מבוארת שהוי"ה הוא חכמה ודאי, ונקראת החכמה ראשית מפני שהיא ראשית גלוי האצילות. "סתימא דלא ידיע". הכוונה כי למעלה מחכמה הוא הכתר והוא בהסתר ובהעלם כי הכתר אינו יושג אפילו העלמו. כמו שהארכנו בזה בשער אם הא"ס הוא הכתר. "אלקי רזא קול דממה דקה ואיהי וכו'". פירוש, כי היא הבינה גם כן נקרא ראשית ובערך שהיא ראשית מקום השאלה. והכונה ודאי ששם מותר השאלה עם היות שאין השגת תשובה, מדקאמר "אתה דא ימינא שרותא דקיימא לשאלה ולאתבא ביה", משמע שאין חילוק בין זו לזו אלא שהבינה יש בה שאלה ואין תשובה, והחסד יש בו שאלה ותשובה. וכמו שבחסד מותר לשאול ודאי כמו שאמר במאמר אשר לפנינו "כי שאל נא לימים ראשונים", כן ודאי מותר לשאול בבינה עם היות שאין תשובה. ומנין לנו לחלק בין זו לזו מאחר שלא שינה בלשונו ובכלם בשוה אמר "דקיימא לשאלה וכו'".
מדבריו של הרמ"ק עולה, כי יש שלוש מדרגות מבחינת היכולת לשאול שאלות ולהשיב עליהן.
א. יש בחינה שבה ניתן לשאול ולהשיב. אלו הן מדרגות הנמצאות בהשגתנו, שאנו יכולים ללמוד עליהן ולהבינן.
ב. יש בחינה עליונה ממנה, שבה יש מקום לשאלה, אך אין תשובות. זוהי בחינת הבינה, בחינת "מי". ניתן לשאול "מי", כמו: "מי ברא אלה", אך אין להשיב, התשובה היא מעל להשגתנו.
ג. הבחינה העליונה – בה כלל לא ניתן לשאול שאלות. זוהי בחינת הכתר, "ש"אינו יושג אפילו העלמו" – אין לנו כלל השגה בבחינה זו.
לשׂבר את האוזן, נדגים עניין זה במושג "חיים".
מציאות החיים מוכרת לכל אחד ואחד. מה הם החיים? יש שיאמרו: יכולת היצירה, יש שיאמרו: הלב הפועם, יש שיאמרו: הדינמיות והשינוי ויש שיאמרו תשובות נוספות. כל אלו אינם החיים עצמם, אלא "תוצאות החיים".
מה הם החיים עצמם? זהו מושג פנימי, הנמצא למעלה מהגדרה. אנו חיים וחשים את החיים, אך מהותם היא מעלינו.
ההגדרות, תוצאות החיים, הן בחינת הבנים – שבע ספירות הבנין, עליהן נאמר "ואת הבנים תיקח לך". אלו הם דברים שבהשגתנו ובתפיסתנו. ניתן לשאול ואף לקבל תשובות בעניין זה.
החיים עצמם הם מדרגה מעל לתוצאותיהם, ואף בהם יש שתי בחינות. יש "הארת החיים" – החיים שאנו מרגישים, ואותם אנו מכנים בשם "עצם החיים". זוהי בחינת האם, הרובצת "על האפרוחים". אין היא חלק מהם אלא מעליהם. זוהי בחינת הבינה.
למעלה מזה יש "מקור חיים" – "כי עמך מקור חיים". זוהי מדרגה עליונה שאיננו יכולים להשיג. ההארה היא מעלינו, אך ניתן לחוש בה. ניתן לשאול עליה, אף שהתשובות הן מעל לתפיסתנו. מקור החיים אינו כלל בהשגתנו, אי אפשר לשאול עליו, להשיגו ולהבינו.
אנו חשים בימים אלה כי אנו עומדים בתקופה גדולה. היסורים חשפו כוחות גדולים של אמונה, של חיים ושל עוצמה אנושית, שאין אנו רגילים לפגוש בהם בעיתות שיגרה.
כפי שאמר אחד המגורשים: "כשעוקרים עץ, נחשפים שורשים עמוקים, שלא היה ניתן להכירם בלא העקירה".
תקופה זו מעמידה בפנינו עוצמות גדולות, יחד עם שאלות גדולות.
בתקופות כאלה, חשוב "למפות" את השאלות, ולהגדיר היכן אנו נמצאים.
אלו מן השאלות הן על מנת לקבל תשובה – אלו הן שאלות שמובילות להעמקה בהבנת התורה, בהבנת המציאות ובהבנת רצון ה'.
אלו מן השאלות נשאלות – שלא על מנת לקבל תשובה. חשוב להעלות את השאלות, אך יש לדעת שאין ביכולתנו לקבל עליהן תשובה.
אלו מן השאלות כלל אין לשאול, מתוך שהן נוגעות בדברים שמעל לתפיסתנו.
* * *
להרחבת הדברים, נעיין בדברים נוספים של הרמ"ק2:
תשובה. הבינה נקרא תשובה. והטעם כי שם תשובת הדברים וההויות כלם בסוד היובל. ומשם חוזרים ההויות ומתפשטים ומתגלגלים השמיטות וחוזרים ומשלימים היקפם וחוזרים ונבלעים במקומם בסוד היובל… וכן לשון תשובת שאלה נקראת המלכות מצד הבינה. וכן נתבאר בתקונים (תקוני ז"ח דף קט"ז.). והטעם שאין תשובה אם לא תקדם הבינה שיבין האדם ובזה ישיב לשואל. וכן פי' שם שהמלכות נק' תשובה מצד הבינה. וכן ראוי שלא תשוב להשקות חייליה אם לא תקבל מהבינה ע"כ.
כאן כתב הרמ"ק, שהבינה נקראת תשובה, "ובזה ישיב לשואל", משמע שבמדרגת הבינה ניתן להשיב על השאלות, ועל כן נקראת תשובה. דברים אלה סותרים, לכאורה, למה שכתב בדברים שהובאו לעיל:
פי' כי היא הבינה גם כן נקרא ראשית ובערך שהיא ראשית מקום השאלה. והכונה ודאי ששם מותר השאלה עם היות שאין השגת תשובה, מדקאמר 'אתה דא ימינא שרותא דקיימא לשאלה ולאתבא ביה', משמע שאין חילוק בין זו לזו אלא שהבינה יש בה שאלה ואין תשובה…
בדבריו כאן משמע שהבינה יש בה שאלה, ואין בה תשובה.
יתכן לבאר את הדברים (אף שלא ברור שזו כוונת הרמ"ק) כך: במדרגת הבינה ניתן לשאול: "מי ברא אלה?" (מי – בחינת בינה). מהי התשובה לשאלה זו? התשובה היא: "מי" – הוא זה ש"ברא אלה". הבחינה הנסתרת, "מי" – בחינת הבינה, היא זו שממנה נבראו "אלה" – הדברים הגלויים, המושגים, בחינת שבע ספירות הבנין3. אין זו תשובה שחידשה דבר שאינו ידוע בעת השאלה, אלא הפיכת השאלה לתשובה. במדרגת הבינה אין מצפים לתשובות, אלא הופכים את השאלות עצמן לתשובות – מתרוממים למדרגה בה מבינים כי השאלה עצמה – היא התשובה.
יש להוסיף שלשון "שאלה" היא גם מלשון לשאול חפץ. אדם השואל חפץ משתמש בו ונהנה ממנו, אף שהחפץ איננו שלו. כשאנו שואלים שאלה, אנו "שואלים" ממדרגה שאיננה שלנו, אלא נמצאת מעלינו. אנו יכולים "להשתמש" בדברים – להיבנות מהם ולהתרומם על ידם, אך הם נשארים מעלינו, מעל השגתנו ותפיסתנו. התשובה אינה בידינו, אלא השאלה בלבד, ועל ידה אנו מתעלים.
פעמים שהעובדה שאין תשובה לשאלה – היא התשובה הגדולה ביותר. התשובה היא ברצון להתעלות ולהשיג את מקור החיים.
התנועה הנפשית שצריכה ללוות אותנו בימים אלה היא החוויה של עמידה מול שאלות שאין עליהן תשובות, והפיכת השאלות עצמן לתשובות – לקרבת אלוקים ולרצון להבין דרכיו הנסתרות של הקב"ה.
1 פרדס רימונים, שער מהות והנהגה, פרק ט"ו.
2 פרדס רימונים שער ערכי הכינויים, פרק כ"ב.
3 ועי' במשוש הארץ עמ' קצ"ח, הרחבת הדברים.