תופעת הציניות

הרב יהושע ויצמן
י״א באדר א׳ ה׳תש״ס
 
17/02/2000

תופעת הציניות

אחת התופעות שפוגעות בחברה בכללה, ופרט באנשים הקשורים לקודש, היא הציניות. נדמה שאנו חייבים כחלק מהתועלת שאנו רוצים להביא לעולם להילחם בתופעה זו. הציניות היא אויב לכל דבר שבקדושה, לכל רגישות ורצון להעמיק, מן מנגנון הגנה של הרע והחומר בפני כניסה לקודש. ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות, כמו מחט שתוקעים בבלון שגורמת להתפוצצות. מול האור, כשמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, עומדת הציניות, שהיא כשאור שבעיסה, שמחמיצה את כל העיסה. וזהו שנאמר בעמלק "אשר קרך בדרך", ואומרים חז"ל "ציננך". עמלק צינן את ההתלהבות הגדולה שהייתה ביציאה ממצרים. הציניות, המבט החיצוני הקר, השכלי, הוא כמו "מגן משוח בשמן", לא נותן לרוחניות, לרגישות לחדור לתוכו ואת זה – "מחה תמחה". אחת הנקודות היותר קשות, היא פגיעה באנשים על ידי הציניות. אמנם לא תמיד הפגיעה ניכרת על האדם כלפי חוץ, אך בפנימיותו זה כואב מאוד. ה"צחוקים" הללו מראים על חוסר הבנה ורגישות כלפי הזולת. הדבר מזכיר לול תרנגולים. תרנגולת שמגלה סימני חולשה, הסימפטום הוא שחברותיה מורטות לה את הנוצות, וצריך לקחת אותה למקום אחר כדי להצילה. במצבים כאלו אנו מעוררים את הצד החייתי שבנו, וכשאנו צוחקים ממצב כזה אנו שותפים לפגיעה.

ה"ציניקניות" הזו, מקורה בגאווה. אדם מחליט מי טוב ומי רע, למי הוא נותן צל"ש, ומי גרוע בעיניו. מין עמדה מתנשאת על העולם וצריך למחות לגמרי תופעה זו שלא יעלה על דעת מישהו לעשות זאת.

אמנם יש לעיתים גם תועלת בציניות. לשבור אווירה קשה, (מילתא דבדיחותא), או כמו שאמרו חז"ל שכל ליצנות אסורה, חוץ מליצנות על עבודה זרה1. הדבר חיובי כשזה בא על משהו אוביקטיבי, שלא פוגע במישהו. או לחילופין, כשרוצים לפגוע בחולי שפשט בחברה. אך כשהופכים זאת לתופעה כללית של התנשאות על כל העולם, של "ירידה על אנשים", צריך לקעקע זאת מהשורש.

לכל דבר בעולם אפשר להתייחס בציניות ואפילו ספר תורה (חס וחלילה), אפשר לראותו כאיזה עור של עגל שמישהו שפך עליו דיו ואנשים רוקדים עם זה ומנשקים את זה… ואפשר להתייחס אליו בצורה מכובדת וקדושה.

לכן, אם חפצי חיים עמוקים ונעלים אנחנו, צריך להוציא את הציניות ממחננו.


1 מגילה כ"ה:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן