פרשה א – ”אתה אלוקים לבדך” בראת את העולם

הרב יהושע ויצמן
ט״ו בשבט ה׳תשע״ב
 
08/02/2012

מדרש
בראשית רבה א’, ג’

“בראשית ברא אלהים”, רבי תנחומא פתח: “כי גדול אתה ועושה נפלאות”, אמר ר’ תנחום: הנוד הזה אם יהיה בו נקב כחוד של מחט כל רוחו יוצא ממנו, והאדם עשוי מחילים מחילים, נקבים נקבים, ואין רוחו יוצא ממנו, מי יעשה כן “אתה אלהים לבדך”. אימתי נבראו המלאכים, ר’ יוחנן אמר: בשני נבראו המלאכים, הדא הוא דכתיב: “המקרה במים עליותיו וגו’ וכתיב עושה מלאכיו רוחות”, ר’ חנינא אמר: בחמישי נבראו מלאכים, הדא הוא דכתיב: “ועוף יעופף על הארץ וגו'”, וכתיב: “ובשתים יעופף”, רבי לולינא בר טברין אמר בשם רבי יצחק: בין על דעתיה דרבי חנינא בין על דעתיה דרבי יוחנן, הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע, וגבריאל בצפונו, והקב”ה ממדד באמצעו, אלא: “אנכי ה’ עושה כל נוטה שמים לבדי וגו’ מאתי”, מי אתי כתיב, מי היה שותף עמי בברייתו של עולם. דבר אחר, “כי גדול אתה ועושה נפלאות”, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם מתקלס במדינה, וגדולי המדינה מתקלסין עמו, שנושאין עמו במשאו, אבל הקב”ה אינו כן, אלא הוא לבדו ברא את העולם, הוא לבדו מתקלס בעולם, הוא לבדו מתהדר בעולמו. אמר ר’ תנחומא: “כי גדול אתה ועושה נפלאות”, למה, “כי אתה אלהים לבדך”, אתה לבדך בראת את העולם.

“בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ”, רבי תנחומא פתח – כשהיה דורש בספר בראשית, היה פותח בפסוק זה (תהלים פ”ו, י’): “כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ”, אמר ר’ תנחום: הנוד – כלי מעור – הזה אם יהיה בו נקב כחוד של מחט כל רוחו – האויר שיש בו – יוצא ממנו, והאדם – לעומת זאת – עשוי מחילים מחילים – איברים חלולים המלאים ברוח, נקבים נקבים – ויש בגופו נקבים רבים, ואין רוחו יוצא ממנו – וזהו שנאמר בכתוב: “עושה נפלאות”, מי יעשה כן, “אתה אלהים לבדך”. דרשה נוספת על הפסוק: “כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ”, אימתי נבראו המלאכים, ר’ יוחנן אמר: בשני – ביום השני לבריאה נבראו המלאכים, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב בתהלים, בפרק המתאר את בריאת העולם (תהלים ק”ד, ג’): “הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ” – שזהו תיאור של היום השני, שבו נינתו המים ברקיע, וכתיב מיד בהמשך (שם, ד’): “עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט”, הרי שהמלאכים נבראו ביום השני. ר’ חנינא אמר: בחמישי – ביום החמישי נבראו מלאכים, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב בתיאור היום החמישי לבריאה (בראשית א’, כ’): “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם”, וכתיב על המלאכים (ישעיהו ו’, ב’): “שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף”, ולמדו בגזרה שוה, “יעופף” – “יעופף” שגם המלאכים נבראו ביום החמישי, יחד עם העופות. רבי לולינא בר טברין אמר בשם רבי יצחק: בין על דעתיה – דעתו – דרבי חנינא, בין על דעתיה דרבי יוחנן, הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום – המלאכים לא נבראו בראשית הבריאה, מדוע? שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע, וגבריאל בצפונו, והקב”ה ממדד באמצעו, אלא (ישעיהו מ”ד, כ”ד): “כֹּה אָמַר ה’ גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן אָנֹכִי ה’ עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵאִתִּי”, “מי אתי” כתיב, ומשמעות הכתיב היא: מי היה שותף עמי בברייתו של עולם – לא היה שותף, אף לא המלאכים. דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק1: “כי גדול אתה ועושה נפלאות”, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם, מתקלס במדינה – משתבח על ידי אנשי המדינה, וגדולי המדינה מתקלסין עמו – גם גדולי המדינה, שרי המלך ויועציו, זוכים לשבח מבני המדינה, שנושאין עמו במשאו – מסייעים למלך בהנהגת המדינה (מדרש המבואר), אבל הקב”ה אינו כן, אלא הוא לבדו ברא את העולם, ולכן הוא לבדו מתקלס בעולם, הוא לבדו מתהדר בעולמו. אמר ר’ תנחומא: כך מתבאר הכתוב: “כי גדול אתה ועושה נפלאות”, למה – משבחים רק אותך על כך? “כי אתה אלהים לבדך”, אתה לבדך בראת את העולם.

נושאי השיעור: א. הפלא שבחיבור הנשמה והגוף. ב. ההודאה לה’ דווקא על החלקים הנמוכים של החיים. ג. עולם נברא – עולם שיש לו מטרה ותכלית. ד. רק הקב”ה הוא כתובת לפניותיו של האדם. ה. תיאור מעשה בראשית עונה על שאלות האדם על העולם. ו. המלאכים נבראו ביום שני – ביום בריאת הכוחות השונים. ז. המלאכים נבראו ביום חמישי – יחד עם העופות המחברים שמים וארץ. ח. ביאור מידת גזרה שוה.

המדרש מורכב משתי דרשות על הפסוק (תהלים פ”ו, י’):

כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת אַתָּה אֱלֹקִים לְבַדֶּךָ.

הדרשה הראשונה עוסקת בפלא שבגוף האדם, שאין רוחו יוצאת ממנו.
הדרשה השניה עוסקת בכך שבראשית הבריאה היה הבורא “לבדו”, והמלאכים נבראו רק בהמשך, ודרשה זו מסתיימת במילים: “אתה לבדך בראת את העולם”.

“מפליא לעשות”
בעקבות המילים “ועושה נפלאות“, דורשים חכמים את הפסוק על ענין שאנו מברכים עליו בכל יום “מפליא לעשות” – עשיית הצרכים, שלאחריה אנו מברכים:

…אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִפָּתֵח אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמֹד לְפָנֶיךָ אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת. בָּרוּךְ אַתָּה ה’, רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

חתימת הברכה דורשת הבנה. לכאורה “ומפליא לעשות” היה ראוי לברך על דברים עליונים ורוחניים, כמו לימוד תורה. מהו הפלא הגדול שיש לברך עליו בעת עשיית הצרכים?
דברים אלו התבארו בדברי הרמ”א בשולחן ערוך (סי’ ו’, א’):

הגה. ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי, והכל הוא על ידי שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו.

משמעות הדברים מתבארת בדברי הגר”א (סידור “אישי ישראל”, פירוש “אבני אליהו”):

שיש פליאה באדם, שהרי הנשמה אינה צריכה לאכול אלא הגוף, ואף על פי כן אם לא היה אוכל ד’ או ה’ ימים היתה נשמתו יוצאה ממנו, הרי זה פליאה גדולה, וכי מאי איכפת לנשמה שהגוף אינו אוכל, אלא שהקב”ה זיווגם יחד שתרגיש הנשמה בצרכי הגוף.

האדם מורכב מגוף ומנשמה, הקשורים זה לזה. הקשר בין הגוף והנשמה הוא פלא. הנשמה איננה אוכלת את המזון הגשמי. אף על פי כן, אם האדם איננו אוכל – עוזבת הנשמה את הגוף. הכיצד?
נקודת ההשקה בין העולם הגשמי והעולם הרוחני היא פלא. אנו רואים את העולם הגשמי ומבינים אותו ברמה מסויימת. אנו מאמינים בקיומם של עולמות רוחניים, ולומדים עליהם. אולם מהו הקשר בין העולמות השונים? היכן מסתיים העולם הגשמי, הסופי, המוגבל, ומתחיל העולם הרוחני, האינסופי, המופשט?

הפלא הזה הוביל לכך שגם אנשים שמאמינים שיש אלוקים – סוברים שאין לו קשר לבריאה. לא נראה להם הגיוני האלוקים ממרום שבתו קשור לשינויים ולמעשים הנעשים כאן בעולם הנמוך.
אנו לא יודעים להסביר את הפלא הזה, אבל אנו חיים בו. אנו חיים בעולם הגשמי ומחוברים לעולם הרוחני, בלי שאנו יודעים להגדיר במדוייק את מהות הקשר ביניהם.

ברכת “אשר יצר” עם סיומה “ומפליא לעשות”, יוצרת חוויית חיים מיוחדת של קשר בין הבורא אלינו. בכל פעם שאנו מברכים את הברכה אנו חווים את הקשר לעולם הרוחני ולקב”ה.
הקשר הזה בא לידי ביטוי באופן מיוחד בחלקים הנמוכים של החיים. המציאות העליונה ביותר קשורה אלינו – ולמציאות הנמוכה ביותר שלנו.
אנו מברכים – כפי שמוזכר במדרש – על כך שיש בגוף האדם “נקבים נקבים, חלולים חלולים”.
הנקבים הם פתחים כלפי חוץ, המשמשים את החושים ואת כניסת המזון ויציאת הפסולת. החללים שבגוף קושרים בין האיברים הפנימיים השונים. בשניהם יחד נשמרת הרוח של האדם בגוף ואינה יוצאת החוצה. הן במובן הפיזי – של האויר שהאדם נושם, והן במובן הרוחני, שהאדם חי ומתפקד.
מבנה הגוף מבטא את הפלא שביחס בין הגוף ובין הרוח השוכנת בו.

חתימת ברכת “אשר יצר” כוללת גם את ההודאה לקב”ה על שהוא “רופא כל בשר”. זוהי ברכה על התהליך של בירור המזון הטוב מן הפסולת. כשאדם אוכל, הוא מכניס לגופו חומרים שחיוניים לגוף, אך גם פסולת. קיומה של הפסולת בגוף הוא בחינה של מחלה. לגוף יש מנגנון פנימי של רפואה – הגוף מפריש את הפסולת החוצה. גם במחלות מורכבות יותר יש בגוף יכולת לרפא את עצמו. “רופא כל בשר” – הבשר עצמו הוא הרופא מתוך התכונה שהטביע בו הבורא להפריש את הפסולת.
גם המשך החתימה קשור לכך – “ומפליא לעשות”, שזו הודאה על הקשר בין הנשמה והגוף. גם לנשמה יש חלק ברפואת הגוף. הנשמה שולחת כוחות חיים לאדם, והם מביאים איתם בריאות ורפואה. הפלא של הקשר בין הגוף והנשמה בא לידי ביטוי גם בכך שיש לנשמה כוחות להבריא ולרפא את הגוף.

“בראשית ברא”
חלקו השני של המדרש עוסק בבריאת העולם על ידי הקב”ה, ללא “עזרת” המלאכים.
גדולי ישראל שעסקו בכך, כמו ר’ יהודה הלוי בספר הכוזרי ועוד רבים, רואים בראיית העולם כנברא יסוד באמונת ישראל. אנו מאמינים שהעולם נברא על ידי הבורא, ואין הוא קדמון, מאז ומעולם.
התבוננות מלמדת, כי עומדות כאן שתי אקסיומות, הנחות יסודיות, זו מול זו.
האקסיומה האחת אומרת: חוקי הטבע שפועלים היום – פעלו כך מאז ומעולם.
זוהי האקסיומה הבסיסית של המדע, שפועל על פי ההנחה שיש חוקי טבע, והם אינם משתנים. אילולא הנחה זו – כיצד ניתן לחקור את העולם, לשער השערות ולערוך ניסויים?
האקסיומה השניה אומרת: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ” (בראשית א’, א’).

מהתבוננות בעולם ניתן להגיע לכל אחת מהאקסיומות. אולם אנו יודעים, על פי התורה, שהעולם נברא ואיננו קדמון. מי שלא זכה לקבל את התורה, יכול בהחלט לחשוב שהעולם קדמון.

מהי החשיבות הרבה באמירה שהעולם נברא? נראה שיש בזה יותר מאשר שבח לקב”ה על בריאת העולם.
הידיעה שהעולם נברא חשובה עבור הנבראים. מכיון שברא הקב”ה את העולם – הרי שהוא קשור לעולם. העולם נברא “יש מאין”, ומכאן שיש לו מטרה ומגמה שלשמה נברא.
עולם קדמון, שקיים מאז ומעולם הוא עולם שחי מעצמו, על פי חוקי טבע קבועים מראש, בלי קשר לבורא ובלי מגמה שאליה הוא מתקדם. מה שהיה מאז ומעולם ויהיה לעולם – איננו מתקדם לכיוון מסויים. אם אין התחלה ואין סוף – אין משמעות גם למה שיש באמצע.
אולם הידיעה כי העולם נברא מלמדת שהקב”ה מחיה את העולם. זה מלמד על מטרה לעולם, וממילא יש משמעות. העולם התחיל לצעוד בנקודה מסויימת, והוא יגיע אל מטרתו. אנו חיים בחלק מהתהליך הגדול ושותפים אליו. הידיעה הזו יוצרת חוויית חיים משמעותית ועמוקה.

“לבדך בראת”
המדרש מוסיף נקודה נוספת.
מלבד עצם הידיעה שהעולם נברא, יש ידיעה נוספת: הקב”ה ברא לבדו את העולם.
משמעות הדבר היא, שהאדם – באמונתו, במחשבותיו ובתפילתו – איננו פונה לכוחות שונים שמהם נברא העולם. יש רק מציאות אלוקית עליונה אחת שבראה את העולם, ורק אליה פונה האדם.
לוּ המלאכים שותפים בבריאה, ניתן לפנות למלאכים. מיכאל שייך לימין, לחסד, ומי ששורשו מצד החסד – יפנה למיכאל. גבריאל שייך לשמאל, לדין, ואליו יפנו אנשים השייכים לצד זה של המציאות. הרבה כוחות היו שותפים בבריאת העולם – ובכל ענין יש לפנות לכח המתאים לו.
אין זה כך. המלאכים לא היו שותפים בבריאה. “אתה לבדך בראת את העולם”. זהו המסר שמלמד רבי תנחומא בפתיחתו לבראשית.

אחר שנברא העולם – יש בו כוחות רבים, הפועלים בהרמוניה.
כשאדם רעב – הוא איננו מסתפק בתפילה לה’, אלא הולך לאכול. כשהוא עייף – הוא הולך לישון. הקב”ה ברא אמצעים וכוחות שהאדם יכול להיעזר בהם ולהשתמש בהם.
אולם הבריאה עצמה – ראשיתה, אחריתה ומטרתה – נעשתה על ידי הקב”ה לבדו. לכן גם תפילותינו – מופנות לקב”ה ולא לכל כח אחר מלבדו.

בריאת המלאכים
כדי להדגיש את העובדה שהמלאכים לא נוצרו בראשית הבריאה, מביא המדרש מחלוקת באיזה יום נבראו המלאכים.
הפסוקים המובאים במדרש כראיה לכך שהמלאכים נבראו ביום השני, לקוחים מתהלים פרק ק”ד, העוסק בתיאור הבריאה (תהלים ק”ד, א’-ו’):

בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ ה’ אֱלֹקַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ. עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט. יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד. תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.

פסוקים אלו מתארים את שני הימים הראשונים של הבריאה. “עוטה אור כשלמה” – ביום הראשון. “המקרה במים עליותיו” – ביום השני. בהקשר הזה נאמר: “עושה מלאכיו רוחות”.

הדרשה הזו בנויה על מידה י”ז מל”ב מידות שהתורה נדרשת בהן באגדה:

מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר.

יש דברים בתורה שלא נאמרו במקום הראוי להם, לכאורה, אלא במקום אחר. המקום האחר הוא המקום המתאים לפרש אותם.
למרות שהמלאכים נבראו ביום השני, לא כתבה זאת התורה בספר בראשית המתאר את הבריאה, אלא בספר תהלים בשבח שמשבח דוד המלך את הקב”ה על הבריאה.

מידה זו מעוררת שאלה: מדוע לא כתבה התורה את הדברים במקומם, אלא במקום אחר? מדוע בריאת המלאכים לא ראויה להיכתב בספר בראשית, אלא בתהלים?

נראה שיש כאן הארה ביחס למעשה בראשית. התורה מתארת את מעשה בראשית כדי שנדע את מקורם של הדברים שאנו רואים בעולם.
אדם החי בעולם, מתמלא סקרנות – יש בעולם יצורים שונים ומשונים, חיות, רמשים ודגים, עופות וזוחלים, צמחים גדולים וקטנים ועוד רבבות יצורים. מנין באו כל אלה? איך נוצרו כל הדברים?
על כך עונה התורה: “בראשית ברא אלוקים”.
גם בהמשך עונה התורה על שאלות שאדם שואל את עצמו. מנין הגיעו הבגדים לעולם? החיות מתהלכות ערומות. מי היה האדם הראשון שחשב ללכת לבוש בבגדים, ומנין הגיע הרעיון הזה?
על כך עונה התורה בסיפור חטא האדם הראשון, שבעקבותיו הגיעו הבגדים לעולם.
ועוד שואל האדם את עצמו:
מדוע יש בעולם עמים שונים? מדוע לא כל העולם עם אחד?
כיצד נוצרו המשפחות בעולם? מדוע בני האדם חיים חיי משפחה? הרי החיות אינן יודעות מי הוריהן וודאי שלא יודעות מי הם הורי ההורים שלהם.
הפרשיות הראשונות בספר בראשית עונות על השאלות הללו ואחרות שאדם שואל את עצמו כשהוא מתבונן בעולם.
בתיאור זה לא שייך לספר על בריאת המלאכים. את המלאכים האדם אינו פוגש, ואין לו כל שאלה לגבי בריאתם. לכן התורה לא מתארת את בריאת המלאכים בספר בראשית, אלא בתהלים, בפרק המהלל את הקב”ה על הבריאה – כאן יש מקום להזכיר את המלאכים ואת בריאתם.

יום שני – מחלוקת
מהי משמעות בריאת המלאכים ביום השני?
ביום השני נבראה גם המחלוקת (בראשית רבה פרשה ד’, ו’).
כל מלאך הוא בעל כח מיוחד, והכוחות השונים סותרים זה את זה. המלאך גבריאל שייך למידת הדין, ומיכאל שייך למידת החסד. שניהם יחד נמצאים בשמים, ולכל אחד עניינו ותפקידו. לכאורה יש כאן מחלוקת, אלא שעל כך נאמר (איוב כ”ה, ב’): “עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו” – בשמים יש שלום בין המלאכים, והכוחות השונים מאזנים זה את זה ומשלימים זה את זה.
ביום השני נבראו הדברים המחולקים. מידת החסד ומולה מידת הדין. כח ההשפעה מצד אחד וכח הקבלה מצד שני. הכוחות השונים והמחולקים זה מזה נבראו ביום השני. אף בריאת המלאכים – שלכל אחד מהם כח מיוחד – שייכת ליום זה. זוהי משמעות בריאת המלאכים ביום השני.

יום חמישי – גזרה שוה
ר’ חנינא לומד שהמלאכים נבראו ביום החמישי בגזרה שוה:

ר’ חנינא אמר: בחמישי נבראו מלאכים, הדא הוא דכתיב: “ועוף יעופף על הארץ וגו'”, וכתיב: “ובשתים יעופף”.

ננסה להבין את משמעותה של מידת גזרה שוה, ומתוך כך את המשמעות של לימוד ענין זה של בריאת המלאכים במידת גזרה שוה2.
האר”י (פרי עץ חיים שער עולם העשיה פרק ו’), מבאר את עניינה של גזרה שוה:

…ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת…

עניינה של מידה זו הוא מיזוג בין כוחות שונים – בין דין והרחמים. מידת גזרה שוה – משוה בין דברים שנראים שונים זה מזה.
יש במידה זו בחינה של שלום, שעניינו מבואר לאור דברי הגמרא (ברכות נ”ו ע”ב):

אמר רבי חנן: שלש שלומות הן, נהר, צפור וקדרה… צפור, דכתיב (ישעיהו ל”א): “כצפרים עפות כן יגן ה’ צבאות וגו'”.

מהו השלום שהציפור עושה? השמים והארץ רחוקים זה מזה ושונים זה מזה. הציפור עושה שלום ביניהם (בראשית א’, כ’):

וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם.

על ידי הציפור יש קשר בין השמים ובין הארץ. זוהי גם דרכם של המלאכים, גם הם עושים שלום בין שמים לארץ. הדברים מבוארים בדברי הזוה”ק (ח”ג בהעלותך, קנ”ב ע”ב, בתרגום):

מלאכים עליונים כתוב בהם: “עושה מלאכיו רוחות”, ובשעה שיורדים למטה מתלבשים בלבוש של עולם הזה, ואם לא היו מתלבשים בלבוש כעין עולם הזה, לא היו יכולים לעמוד בעולם הזה, והעולם לא סבל אותם. ואם במלאכים כך, התורה שבראה את המלאכים ואת על העולמות והם מתקיימים בשבילה, על אחת כמה וכמה, כיון שירדה לעולם הזה, אם לא היתה מתלבשת באלו הלבושים שבעולם הזה, לא היה יכול העולם לסבול.

המלאכים הם רוח, אך בעולם הזה הם מתלבשים בלבושי העולם הזה ומופיעים כגוף. החיבור בין הרוח והגוף, זהו ענין המתאים לעופות שנבראו ביום החמישי, והם מחברים שמים וארץ.
ענין זה מתאים להילמד במידת גזרה שוה, שעניינה חיבור והשוואה בין דברים שונים ומנוגדים.
מידת גזרה שוה עניינה עשיית שלום בין ניגודים. זהו עניינם של המלאכים וזהו עניינם של העופות. על כן מתאים ללמוד שהמלאכים נבראו ביום שבו נבראו העופות, ולימוד זה נעשה בגזרה שוה.


1 המפרשים מעירים (עי’ מהרז”ו), שזהו המשך הדרשה שלעיל, ולא דרשה נוספת. יתכן שהמילים “דבר אחר” צריכות להופיע לפני “אימתי נבראו המלאכים”, וצ”ע.
2 עי’ בספר “מיטב הארץ” עמ’ 59, על הלימוד בי”ג מידות. ועי’ באתר “לימוד י”ג מידות” באתר הישיבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.