קידושין פ"ב (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י וביאור הרב קוק.
מהדורה קמא של הלימוד. למהדורה תניינא לחץ כאן.
קידושין פ"ב (ע"ב):
תניא ר"ש בן אלעזר אומר מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני והם מתפרנסים שלא בצער והם לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי שנאמר (ירמיהו ה) עונותיכם הטו:
פשוט הוא שהקל הוא הפרנסה שלא בצער. זה קל, שאינו בצער שהרי הצער והייסורין הם ממידת הדין. זה קל גם מצד שכל חלקי הטבע מחוברים וכל חלק נמוך בטבע מתעלה על ידי שנעשה חלק מהעליון ממנו כחי האוכל מן הצומח שמתאחד עמו וכך מתעלה הצומח1. החיבור והדבקות אף הם ממידת החסד.
לפיכך ראוי היה שהכל יתחבר עם האדם, שהרי הוא למעלה מכולם ונועד לשמש את קונו וכל הטבע היה ראוי שיתחבר עימו מק"ו שאם החי שאינו משמש את קונו ושייך לעלמא דפירודא מכל מקום הטבע שתחתיו מתאחד עמו, האדם שמשמש קונו וראוי לעלמא דיחודא אינו דין שהטבע יתאחד עמו.
הק"ו אינו מתגלה במציאות משום ש"הרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי" שהאדם מנתק עצמו ממעלתו המיוחדת ויורד הוא למטה מן החי כדרך הטבע שככל שמעלתו של דבר עליונה, כך יורד הוא למטה יותר כשמקלקל מעלתו2.
1 כך לשון המקנה בסוף קידושין:
שם ר' שמעון ב"א אומר ראית מימיך וכו' יש להבין ענינו כי ידוע שבחינות הבריאה הי' ארבע' זה למעלה מזה והם דומם צומח חי מדבר וכל א' מצפה לעלות למעלה והארץ מתאו' להוציא פרי' שעי"ז הי' מתעלה מבחינות דומם לבחינת צומח וכן הצומח מתאוה לבחינת חי ולכן הבהמות וחיות מתפרנסים שלא בצער מן הצומח כי הצומח מתאוה להן שעי"ז נכנס החיות שבצומח לבחינת החי האוכל אותו ומתגדל ממנו וכ"ש שראוי שכל בחינות החיות ועופות יצפו שיאכל' האדם כדי להעלות' מבחינ' חי לבחינת מדבר שכיון שהאדם אוכל אותם נכללו בו ובהעלות האדם בנשמתו שהיא חלק אלקי ממעל ודביקתו בשרשה כדכתיב ואתם הדבקים בה' וגו' הוא מעל' עמו.
אמנם הטעם שאין הדבר כן שהחי בורח מן האדם ואינו מתאוה לו שיאכלנו כי בהיות האדם אוכל בכוונה הראוי אז הוא תקון גדול להמאכל עצמו שמתעלה לשורש נשמתו העליונה כמ"ש בפרק ונתן לי לחם לאכול שהלחם יתאוה שיאכל אותו וכן הבגד ללובשו כי עי"ז הוא מתעלה והוא תכלית בריאתו ונאמר עליו זה השולחן אשר לפני ה' אבל אם אינו מכוון באכילתו אלא לתאות הגשמיות כמו שנאמר ואכל ושבע ודשן ופנה וגו' שע"י שאוכל לתאות יצרו רם לבבו והוא כמו שעע"ז כמו שאמרו כל המתגאה וכו' ולכך הזהיר הכתוב לאחר שאמר ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה וכו'.
ובבחינ' זו אינו מעלה את האכול אלא ממיתו ועל זה אמרו כי שמעלה את המאכל בבחינ' נפשו אבל בטן רשעים מחסריהו ומורידהו ממעלתו ראשונה.
וכיון שאין החי בטוח שיתעלה ע"י האוכלים וקרוב הדבר שימיתו ע"כ הוא בורח ממנו מה שאין כן בדומם וצומח כשהם בטוחים שיתעלה הדומם בצומח וצומח בחי ולא יקלקל אותו.
והיינו דאמר רשב"א כיון שחי' ועוף מתפרנסים שלא בצער ואע"פ שאין עליותם עלי' גמורה שלא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש קוני נמצא אני מעליהו לשרשו העליון והי' ראוי להתאוות אלי יותר אלא כיון שהרעותי מעשי וקפחתי שהוא לשון כרית' ולשון כליון שמקלקל אותו הוא בורח והורה בזה שאם האדם מכוין באכילתו להעלותו לשרשו יצאהו כמ"ש הכתוב ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך שירדפו אחריו כדי לתקנם וק"ל.
2 ע' שיחת מוסר על הכבוד הלאומי – עסקת השבויים המופיעה באתר ועי' אג' צ"ו: "מובן הדבר, שעל ידי עזיבה, על ידי מיעוט ידיעת הערך העצמי, על ידי השפלה של הגבירה נגד שפחתה, ושהיא עוד מלובשת בתואר של מין יראת שמים, מה שהוא למרות עיני כבודו ב"ה, על ידי מה שנותנים בזה למרמס את כבוד ארץ חמדה ומקום הדום רגליו יתברך עדי עד, – הדברים נעשים עמומים; ותלמידי חכמים שבארץ ישראל חוזרים להיות שפופים ושפלים, ועוזבים את חילם, וסוברים שלא נוצרו כי אם למגרם גרמי אצל חכמי חו"ל ולחקות פלפולים נמוכים, הבאים מתוך מחשכים, ובזה באמת כחם של חכמי ארץ ישראל חלוש, מפני שהם נוצרו לגדולות מאלה".