בבא קמא ל"ח (ע"א) – לימוד מקל וחומר
בבא קמא ל"ח (ע"א):
רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזל נינחמיה אמר להו מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי דגידופא הוא דאמרי מאי אפשר למיעבד הא אפשר למיעבד עבדי אזל הוא לחודאי גביה א"ל (דברים ב) ויאמר ה' אל משה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא נשא משה ק"ו בעצמו אמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה (במדבר כה) צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמן לא כל שכן אמר לו הקב"ה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית והלא דברים ק"ו ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על ב' אומות גדולות ולא החריבן בתו של רבי אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב על אחת כמה וכמה דהוה חיה.
משה נשא ק"ו בעצמו ואמר שאם המדיינים שרק באו לעזור למואב כבר העמידו על עצמן את מידת הדין ונתחייבו כליה, המואבים שיזמו את המאבק בישראל בודאי שהעמידו עליהן את מידת הדין וחייבים כליה.
תשובתו של הקב"ה היא שחס עליהן הקב"ה משום שתי פרידות טובות שיצאו מהן רות המואביה וכו'. נראה שהתשובה היא שהעובדה שרות תצא ממואב מלמדת על בחינה של טוב שיש בהם שעתיד להתגלות ברות המואביה. אותו טוב הוא שמביא את הנהגת מידת הרחמים עליהם. מה שאין כן מדין שאין מה שיעצור את מידת הדין מלפגוע בהם.
וממשיכה הגמ':
והלא דברים ק"ו ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על ב' אומות גדולות ולא החריבן בתו של רבי אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב על אחת כמה וכמה דהוה חיה.
הקל וחומר השני הוא הפוך. הראשון בא ללמד על מידת הדין שצריכה לפגוע במואב. השני בא ללמד על מידת הרחמים שצריכה להופיע "בבתו של רבי" הוא רב שמואל בר יהודה.
אם שתי פרידות טובות שצריכות לצאת מעמון מואב גרמו לשתי אומות גדולות שתופיע עליהן מידת רחמים ויינצלו מן הכליה, קל וחומר ל"בתו של רבי" אם כשרה היא וראויה שתצא ממנה דבר טוב שתחול עליה מידת הרחמים, ותנצל ותחיה ולא תמות.
נראה לומר שעולא באמירתו את הקל וחומר רצה להמשיך על בתו של רב שמואל בר יהודה, את מידת הרחמים1.
כיוון שהמידות הן הנהגות הקב"ה את עולמו, הרי שאנו משפיעים את ההנהגה על ידי הלימוד והשימוש במידה זו. כמו שכתב בספר אגרא דכלא (כ' ע"ב):
והנה הודיעו הש"י הי"ג מידות, והנה נצטוונו בתורה "והלכת בדרכיו", "והלכת" לשון הלכה, היינו כשאנו עוסקים בהלכה ודורשין קל וחומר, המידה הראשונה בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, הנם מעוררים מדת אל.
וכן בבני יששכר (מאמר ראש חודש מאמר ד):
והנה בתורה שבעל פה יש י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן (שושנה אית בה י"ג עלין (זוה"ק ח"א א' ע"א)), והנה מכוונים נגד י"ג מדות של רחמים, דהיינו כשאנחנו דורשים קל וחומר מעוררים מדת א"ל (וכמו שכתב הרב הקדוש מהרד"ב זצוק"ל בשעה שביקש משה אל נא רפא וכו' (במדבר י"ב ג') השיב לו הקב"ה שידרוש קל וחומר ואביה ירק וכו' עי"ז יעורר מדת א"ל) וכן באינך.
יש כאן תהליך מיוחד. ראשיתו בחיזוק מידת הדין. ממדין (לשון דין) למדנו, דרך הקל וחומר של משה, שמואב שייכים עוד יותר אל הדין וראויים לכלייה ומיתה. הקב"ה לימד את משה שגם בתוך הדין הקשה יש טוב "שתי פרידות טובות" ולכן חס עליהן הקב"ה. ואז בא הק"ו ללמדנו ולהמשיך אלינו את מידת הרחמים. אם על מואב חס משום פרידה טובה, ק"ו על בתו של רבי שראויה וכשרה היא שתחיה.
1 וכבר אמרו שמידת שמידת קל וחומר שייכת במיוחד לרפוי מנגעים כמו שמשה השתמש במידה זו באומר "אל נא רפא נא לה" ומידת א-ל היא מכוונת כלפי קל וחומר בי"ג מידות הרחמים המכוונת לי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם. ומידה ראשונה קל וחומר מכוונת כלפי מידת א-ל. עי' בדברי תורת לוי יצחק (שנ"ז): "י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן הן כנגד י"ג מידות הרחמים. אם כן המידה הראשונה, קל וחומר, היא כנגד השם א-ל." ועוד.