יומא מ"ג (ע"א) – לימוד מקל וחומר
יומא מ"ג (ע"א):
"וכבס בגדיו הכהן" בכיהונו "וטמא הכהן עד הערב" כהן בכיהונו לדורות, הניחא למאן דאמר לדורות בכהן הדיוט שפיר, אלא למאן דאמר לדורות בכהן גדול השתא כהן גדול בעינן בכיהונו מיבעיא? אין! מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא.
הקל וחומר הוא שאם הצריכה התורה לדורות דווקא כהן גדול, קל וחומר שהצריכה בגדי כהונה. בארו הראשונים שאע"פ שעבודה זו לאו דווקא בכהן גדול, מדהצריכה התורה כה"ג בעבודה אחת קל וחומר שצריך בגדי כהונה לפרה. (עי' תוס' הרא"ש).
נראה שהקל וחומר בנוי מהידיעה שכהן בלא בגדים דינו כזר ועל כן אמרו שאם הצריכה התורה כהן גדול, קל וחומר שהצריכה בגדים, שכן אין משמעות לכהן גדול בלא בגדים וקל וחומר להדיוט שיצטרך בגדים כדי שתהא כהונתו עליו. וזו משמעות "כהן בכיהונו" היינו במה שעושה אותו כהן.
על כן אמרה הגמרא שאם לדורות נעשית פרה בכהן גדול, שוב אין צורך בפסוק שיאמר "כהן" – בכיהונו, שכן מקל וחומר נדע שכהן דווקא בבגדיו, קל וחומר מכה"ג.
ועל זה אמרה הגמ' מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא.
יש שביארו מימרא זו, שדברים הנלמדים בקל וחומר, מידת הדין שורה עליהם, שכן הלשון המצויה בקל וחומר היא "ודין הוא". אף כאן יש לומר שאם חייבים כהן גדול, דין הוא שחייבים כהן בבגדיו.
אבל כשטרח וכתב לה קרא הרי הוא נוהג במידת הרחמים, שהיא מידת תורה שבכתב. אפשר לראות את הטהרה בכלל וטהרת פרה אדומה בפרט כחוב מעיק ומגביל שנתנה התורה.
התורה הגבילה את יכולתנו להיכנס למקדש ולאכול קדשים. טמאי מתים אינם רשאים ליכנס ולאכל קדשים עד שיטהרו באפר פרה אדומה. גם את עשיית אפר הפרה ציוותה התורה במידת הדין והצריכה דווקא כהן ודווקא בבגדיו כדי להקשות ולהגביל את הכניסה אל הקדש1. כך יש להבין את הסוגיא, לו הייתה נלמדת רק בק"ו.
על כן טרח וכתב לה קרא ללמדנו שהכל במידת הרחמים הוא בא. הטהרה אינה באה להעיק ולהקשות ולהגביל את המפגש עם הקדש. היא באה לרומם מפגש זה. הטהרה מסירה מחסומים העלולים להפריע את חווית הקדושה.
התורה במידת הרחמים שבה, באה לצוותנו על הטהרה. על כן טרח וכתב לה קרא.
ויש שיאמרו להיפך.
בחסידות מבואר2 שי"ג מידות הם כנגד י"ג מידות הרחמים ומידת קל וחומר הראשונה כנגד מידת א-ל שהיא בחסד כאמור "חסד א-ל כל היום".
דווקא ה"קרא" בא להגביל ולומר שלא רק מצד החסד באות המצוות כי אם גם הדין מעורב בהם ומזוג חסד ודין היא מידת הרחמים השייכת אל התורה שבכתב.
יש בטהרה ממידת הדין של "סור מרע" וכן ממידת ההגבלה בכניסה אל הקדש ושמא משום כך טרח וכתב לה קרא.
1 עי' רמב"ם מו"נ פרק מ"ז: "אומר, כבר בארנו שהכונה כולה היתה ב'מקדש' – להתחדש בו התפעלות לבא אליו, ושיירא ויפחד – כאמרו, "ומקדשי תיראו". וכל דבר נכבד, כשיתמיד האדם לראותו, יחסר מה בנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מן ההתפעלות. כבר העירו ה'חכמים ז"ל' על זה הענין ואמרו, שאין טוב להכנס ל'מקדש' בכל עת שירצה – וסמכו זה לאמרו, הוקר רגליך מבית רעך, פן ישבעך ושנאך". ומפני שהיתה זאת הכוונה, הזהיר האלוה ית' ה'טמאים' מהכנס ל'מקדש' – עם רוב מיני ה'טומאות', עד שכמעט לא תמצא אדם טהור, רק מעטים, כי אם ינצל ממגע 'נבלה', לא ינצל ממגע אחד מ'שמונה שרצים', הנופלים תמיד בבתים ובמאכלים ובמשקים, והרבה פעמים ירמסם האדם דרך הליכתו; ואם ינצל מזה, לא ינצל ממגע 'נדה' או 'זב' או 'מצורע', או 'משכבן'; ואם ינצל מאלו, לא ינצל מ'שכיבת אשתו' או מ'קרי'. ואפילו הטהר מאלו ה'טומאות', לא הותר לו להכנס ל'מקדש' עד ש'יעריב שמשו' ולא הותר לו להכנס בלילה ל'מקדש' – כמו שהתבאר ב"מדות" וב"תמיד" – ובלילה ההוא ישכב עם אשתו על הרוב, או תתחדש לו סיבה מסיבות ה'טומאה', וישכים ביומו כאתמולו:
ויהיה זה כולו סיבה להתרחק מן ה'מקדש' ושלא ידרכו בו בכל עת. וכבר ידעת אמרם, "אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור, עד שהוא טובל". ובאלו הפעולות תתמיד ה'יראה' ויגיע ההפעלות המביא לכניעה המכוונת. וכל אשר תהיה ה'טומאה' יותר נמצאת, תהיה הטהרה ממנה יותר כבדה וזמנה יותר ארוך. וההתאהל עם המתים, וכל שכן הקרובים והשכנים, היא יותר נמצאת מכל 'טומאה', ואין לה טהרה אלא עם 'אפר פרה', עם רוחק מציאותה, ואחר שבעת ימים".
2 עי' בני יששכר ואגרא דכלא (י"ט ע"ב): "גמרא שבת (יו"ד י' ע"א) כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כתיב הכא (שמות יח יג) ויעמד העם על משה מהבוקר ועד הערב, וכתיב התם (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר. הנה היה מקובל בידם גזירה שוה מסיני, הלא כתבתי לך שלשים גזירה שוה הוא נגד מדת "רחום (שמות לד ו), הנה כשיש דין למטה אין דין למעלה ונתהפך לרחמים, ואיתא בתדב"א (רבה פ"ד) בפסוק (שמות לב כז) כה אמר ה' אלקי ישראל שימו איש חרבו כו', אמר שם מעיד אני עלי שמים וארץ כו', אלא אמר משה כשיש דין למטה אין דין למעלה. והנה אף על פי כן הקושיא במקומה עומדת האיך אמר משה כה אמר ה' אלהי ישראל. אלא הוא כך, דהנה כתיב (תהלים קמז יז) משליך קרחו כפתים לפני קרתו מי יעמוד, (תהלים קמז יח) ישלח דברו וימסם ישב רוחו יזלו מים, (תהלים קמז יט) מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל (תהלים קמז כ) לא עשה כן לכל גוי כו'. וצריך להתבונן קישור הענינים איך הוא משליך קרחו כו' לפני קרתו מי יעמד, היינו בעת תוקף הדינים ח"ו דגלידי מיא, והש"י ישלח דברו וימסם כו' להמתיקם, ישב רוחו יזלו מים חסד ורחמים, ומבאר באיזה אופן, מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, הנה כאשר ישפטו ישראל משפט צדק, הנה ימתקו הדינים כי כשיש דין למטה אין דין למעלה, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, על כן אין להם יכולת להמתיק הדינים ברחמים, והודיע הש"י לישראל דבר זה על ידי גזירה שוה הנמסרה בסיני, וגזירה שוה מעוררת מדת רחו"ם, להורות על ידי המשפט האמת נמתק הדין ונתהווה לרחמים, (ושפיר אמר משה כה אמר ה' אלקי ישראל, כי נדע מדברי אלקי ישראל ממסירת הגזירה שוה בסיני כשיש דין למטה אין דין למעלה). והנה עלה במחשבה ית"ש לברוא את העולם במדת הדין, וכשראה שאין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמים והקדימה למדת הדין (ב"ר פי"ב ט"ו), והנה מי שממתיק הדין ומעורר הרחמים כאלו נעשה גם כן שותף, הבן הדבר. מעתה בין תבין בכאן כתיב ויהי ערב כו' קודם לבוקר, והתם כתיב מהבוקר כו' קודם לערב, כי על ידי המתקה נקדם מדת הרחמים למדת הדין, ודי בזה".
ועוד.