תוספת שביעית
המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל שתיק רב.
תמצית השיעור: דבריו של רבי יוחנן על מקורה של תוספת שביעית קשים, אך אין הוא מיישב את הקשיים. עיון בשיטתו בירושלמי ובבבלי מעורר להבנה שתוספת שביעית היא מן ההלכות שניתנו למשה מסיני והוסמכו לכתוב. ההסמכה לכתוב משפיעה על האופן שבו מישמת ההלכה לאורך הדורות.
הירושלמי בפתיחת מסכת שביעית דן במקור איסור "שני פרקים" ובביטולו:
כתיב "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות", וכתיב "בחריש ובקציר תשבות", מה אנן קיימין, אם לענין שבת בראשית, והלא כבר נאמר "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך", ואם לעניין שבתות שנים, והלא כבר נאמר "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך", אלא אם אינו עניין לשבת בראשית ולא לעניין שבתות שנים תניהו עניין באיסור שני פרקים הראשונים – "בחריש ובקציר תשבות", בחריש שקצירו אסור ואי זה זה זה חריש של ערב שביעית שהוא נכנס לשביעית, ובקציר שחרישו אסור ואי זה זה זה קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית. ואם כן למה נאמר חורשין עד ראש השנה, ר' קרוספי בשם ר' יוחנן: רבן גמליאל ובית דינו התירו באיסור שני פרקים הראשונים. רבי יוחנן בעי: לא כן תנינן אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמיניין, רבי קרוספי בשם רבי יוחנן: שאם בקשו לחרוש יחרושו. ויעקרו אותן מן המשנה. רבי קרוספי בשם רבי יוחנן: שאם בקשו לחזור יחזורו. התיב רבי יונה: הרי פרשת מילואין, הרי פרשת דור המבול, הרי אינן עתידין לחזור, מעתה יעקרו אותן מן המשנה, אלא כדי להודיעך וכא כדי להודיעך. אמר רבי מנא: כיי דתנינן תמן שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי רבי איש פלוני שמעת, וכן שאם יאמר אדם שמעתי שאסור לחרוש עד ראש השנה יאמר לו באיסור שני פרקים הראשונים שמעת. רבי אחא בשם רבי יונתן: בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו, בשעה שאסרו למקרא סמכו "בחריש ובקציר תשבות", בחריש שקצירו אסור ואי זה זה זה חריש של ערב שביעית שהוא נכנס לשביעית, ובקציר שחרישו אסור ואי זה זה זה קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית, ובשעה שהתירו למקרא סמכו "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", מה ערב שבת בראשית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה אף ערב שבתות שנים את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה.
מסקנת הירושלמי היא: "בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו". על דברי הירושלמי מובא בפירוש "קב ונקי", שדברים אלה מתאימים לדברי הרמב"ם בהלכות ממרים (פ"ב ה"א):
בית דין גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם", אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
דברים הנלמדים בי"ג מדות (ולא בהלכה למשה בסיני, ולא גזרות ותקנות), יכולים להילמד אחרת בדור אחר. זהו כלי שנתנה התורה לחכמים כדי שיוכלו ישראל לחיות את התורה בכל עת ובכל מקום. כדי שאותה תורה שניתנה בסיני תוכל להישמר במציאויות שונות, בדורות שונים, באקלימים שונים ובמשטרים שונים – יכולים חכמים לדרוש את התורה על פי מה שנראה בעיניהם מתאים לדור בו הם חיים. אמנם רוב דיני התורה ניתנו בסיני והם קבועים ובלתי משתנים, אך יש חלק מסויים בתורה שאיתו יכולה התורה להתאים עצמה לכל דור1.
תוספת שביעית היא מן הדברים שנלמדו בי"ג מידות, וזהו: "למקרא סמכו", ובדור אחר למדו את הפסוקים בדרך אחרת, ולמדו לבטל את תוספת שביעית.
הקושי בירושלמי
הבנה זו בדברי הירושלמי מעוררת מבוכה, לאור דברי הגמרא (מועד קטן ג' ע"ב):
ואמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו ובטלום. אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו, ואמרי לה ריש לקיש לרבי יוחנן: רבן גמליאל ובית דינו היכי מצו מבטלי תקנתא דבית שמאי ובית הלל, והא תנן אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין! אשתומם כשעה חדא, אמר ליה: אימור כך התנו ביניהן, כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל. דידהו היא, הלכה למשה מסיני היא, דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני, אמר רבי יצחק: כי גמירי הלכתא, שלשים יום לפני ראש השנה, ואתו הני תקון מפסח ומעצרת, ואתנו בדידהו כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל. והני הלכתא נינהו, קראי נינהו. דתניא "בחריש ובקציר תשבות", רבי עקיבא אומר: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור", אלא חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית, וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהיא מצוה. אלא אמר רב נחמן בר יצחק: כי גמירי הלכתא למישרי ילדה, קראי למיסר זקינה. וכיון דהלכתא למשרי ילדה לאו ממילא זקינה אסירה, אלא הלכתא לרבי ישמעאל, קראי לרבי עקיבא. ורבי יוחנן אמר: רבן גמליאל ובית דינו מדאורייתא בטיל להו. מאי טעמא, גמר שבת שבת משבת בראשית, מה להלן היא אסורה, לפניה ולאחריה מותרין, אף כאן, היא אסורה, לפניה ולאחריה מותרין. מתקיף לה רב אשי: מאן דאמר הלכתא, אתיא גזרה שוה עקרה הלכתא, ומאן דאמר קרא, אתיא גזרה שוה עקרה קרא. אלא אמר רב אשי: רבן גמליאל ובית דינו סברי לה כרבי ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה, וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים, דומיא דניסוך המים, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים לא.
ר' יוחנן אומר, לכאורה, כמסקנת הירושלמי: "מדאורייתא בטיל להו", ומביא פסוק שעל פיו למדו לבטל את איסור שני פרקים בשביעית, ורב אשי דוחה את דבריו. הרמב"ם פסק כרב אשי (הל' שמיטה ויובל פ"ג ה"א):
עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית, ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה, וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח, ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה.
יש להבין כיצד שני פסקיו של הרמב"ם, בהלכות ממרים ובהלכות שמיטה ויובל, עולים בקנה אחד. אף כי סתירה אין כאן, הערה יש כאן, וממנה פתח להבנה מעמיקה של הסוגיא.
הארה נוספת שיש להאיר בדברי הגמרא: רב אשי התקיף את דברי ר' יוחנן, ודחה אתם. מהי דעת ר' יוחנן? האם הוא מודה לרב אשי? לא מובא בגמרא שחזר בו ר' יוחנן, ויש להבין, אפוא, וכי לשיטתו גזרה שוה עוקרת הלכה או פסוק? כיצד למד ר' יוחנן את הסוגיא?
שאלתו של רב אשי על ר' יוחנן נותרה ללא מענה. אין הכוונה שר' יוחנן אינו יכול להשיב על השאלה, אלא שהתשובה לשאלה איננה בסגנון התלמוד הבבלי. הדרך שבה הביאה הגמרא את דבריהם מכוונת להבנה כי יש כאן עומק נוסף שיש לעמוד עליו2.
"מדאורייתא בטיל להו"
נקודת המפתח להבנת דבריו של ר' יוחנן היא הביטוי: "מדאורייתא בטיל להו". כך כתב הרמב"ם בשרשי ספר המצוות (שורש ב'):
השרש השני שאין ראוי למנות כל מה שלמדים באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או בריבוי. כבר בארנו בפתיחת חבורנו בפרוש המשנה שרוב דיני התורה יוצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, ושהדין היוצא במדה מאותן המדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת, ושיש שם דינין הם פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם אבל הם מביאים ראיה עליהם באחת משלש עשרה מדות, כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שיימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או הקש יורה עליו. וכבר בארנו זה הענין שם. וכשהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא החכמים שהוציאו בהקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני, ולא גם כן נאמר בכל מה שנמצאם בתלמוד יסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה פירוש מקובל. לפיכך הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו, שהמקבלים אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו.
דינים הנלמדים באחת משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן יכולים להיות משני סוגים3. א. דינים המקובלים ממשה שהסמיכום חכמים לפסוק באחת משלוש עשרה מידות. ב. דינים שלמדום חכמים מעצמם מן הפסוקים באחת משלוש עשרה מידות.
כיצד מבדילים בין שני הסוגים? הרמב"ם מבאר, כי כאשר חז"ל מציינים על דין מסויים הנלמד בי"ג מידות שהוא "מדאורייתא", הכוונה היא שהוא מקובל בידם ממשה, והם הסמיכו אותו לפסוק. אם לא ציינו זאת חכמים, הרי שזה דין שלמדוהו הם בעצמם.
על פי זה, דברי ר' יוחנן "מדאורייתא בטיל להו", מלמדים שלדעתו תוספת שביעית היא הלכה למשה מסיני שהסמיכוה לכתוב – שעל כן נקראה "דאורייתא". כיצד יכלו חכמים לבטל הלכה זו, והרי ניתנה למשה מסיני?
נראה, שתשובה טמונה בכך שהסמיכו חכמים הלכה זו לפסוק. הפסוק שעליו נסמכת ההלכה מלמדת כיצד יש לקיים הלכה זו, ועל כן יתכן שיהיו זמנים בהם הלכה זו לא תתקיים בפועל. נבאר את הדברים.
במכילתא דרשב"י אמרו (ל"ד, כ"א):
"בחריש ובקציר תשבת", ר' שמעון בן אלעזר אומר: מכלל שנאמר "בחריש ובקציר תשבת", יש לך קציר מצוה שהוא דוחה את השבת, והיזה זה זה קציר העומר. ר' ישמעאל אומר: יכול תהא חרישת העומר דוחה את השבת, תלמוד לומר "בחריש ובקציר", קציר שזמנו קבוע יצא חריש שאין לו זמן קבוע. ר' יהודה אומר: "בחריש ובקציר תשבת", חריש שקצירו אסור, זה חריש שלערב שביעית, וקציר שחרישו אסור זה קציר שלמוצאי שביעית. ור' שמעון אומר: שבות מן החריש בשעת קציר ושבות מן הקציר בשעת חריש.
ר' יהודה ור' שמעון דורשים שניהם את הפסוק "בחריש ובקציר תשבת" על תוספת שביעית. הם נבדלים ביניהם ביחס לשאלה האם הפסוק עוסק בהגדרת החרישה האסורה, או הזמן האסור. לפי ר' יהודה מוגדרת החרישה האסורה – החריש האסור הוא חריש שקצירו אסור. לפי ר' שמעון מוגדר הזמן – בזמן הקציר (של שישית) שבות מן החריש (של ערב שביעית).
דעת ר' יהודה, המגדירה את החריש האסור נותנת אפשרות להבין שיש חריש מותר. אף כי אסרה התורה חריש מסויים – לא אסרה חריש אחר.
שני סוגי חריש יש. יש חריש המסיים את השנה ונועד להשביח את הקרקע באופן כללי, ולא להכינה באופן מיוחד לשנה הבאה. יש חריש המכין את הקרקע לקראת השנה הבאה4. החריש שנאסר הוא חריש של הכנת השנה הבאה, אך חריש שנועד לסיים את השנה הקודמת – לא נאסר, שכן אין "קצירו אסור".
נראה שלאור זאת ניתן להבין את דברי ר' יוחנן בירושלמי:
רבי קרוספי בשם רבי יוחנן: שאם בקשו לחרוש יחרושו.
הכיצד אוסרים בית דין את החרישה, ומשאירים פתח להתירה בעתיד? נראה שכוונתו היא, שהאיסור על החרישה איננו גורף, והוא תלוי בהגדרת החרישה. חרישה אחת יכולה לשמש לשני תפקידים, לסיום השנה השישית ולהכנת השנה השביעית. חכמים הם שקובעים את הגדרת החרישה. על כן כבר כשאסרו את החרישה "מפני שהוא מתקנה לשביעית", קבעו "שאם בקשו לחרוש" ולהגדיר את החרישה כסיום עבודות השנה השישית – יכולים לעשות זאת.
אף כי החרישה נאסרה בהלכה למשה מסיני, הרי שהפסוק שאליו הסמיכוה חכמים מלמד שניתן להתיר את החרישה, שכן האיסור תלוי בהגדרת תפקיד החרישה.
ראיה להבנה זו בדברי ר' יוחנן עולה מן הירושלמי.
בהלכה ה' מובא:
רבי חייא בר אבא בעא קומי רבי יוחנן: ועכשיו למה הן חורשין בזקינות, אמר ליה: בשעה שניתנה הלכה ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרושו.
ר' יוחנן מגדיר את איסור החרישה כהלכה למשה מסיני5, ויחד עם זה "אם בקשו לחרוש יחרושו". הכיצד? וכי הלכה למשה מסיני ניתנת על מנת לבטלה? אלא שההלכה נסמכת לפסוק, ועל כן הפסוק מגדיר את הדרך – וממילא את הזמנים – בהם ההלכה מתיישמת.
לסיכום:
ר' יוחנן מבין שתוספת שביעית ניתנה בהלכה למשה מסיני, וחכמים הסמיכו אותה לפסוק "בחריש ובקציר תשבות". ההסמכה לפסוק מבארת מאיזו חרישה יש צורך לשבות ואיזו חרישה ניתן לחרוש עד ראש השנה. חכמים מגדירים האם החרישה היא חרישה אסורה או מותרת, ועל כן יכולים הם לאסור ולהתיר את החרישה בערב שביעית.
דברי הרמב"ם
לאור דברים אלה מובנים דברי הרמב"ם.
בהלכות ממרים פסק הרמב"ם לאור דברי ר' יונתן בירושלמי, ש"בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו". הקביעה כי דברים הנלמדים בי"ג מידות ניתנים ללימוד אחר בדורות הבאים נכונה, אף כי הרמב"ם לא מיישם אותה ביחס לתוספת שביעית.
לגבי תוספת שביעית פסק הרמב"ם כרב אשי במסכת מועד קטן:
עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית, ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה, וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח, ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה.
אולם, עיון בדברי הרמב"ם מעלה עומק נוסף בדבריו.
הרמב"ם אינו מסתפק בהבאת ההלכה למשה מסיני, אלא נותן לה טעם: "מפני שהוא מתקנה לשביעית". לשם מה זקוקה הלכה למשה מסיני לטעם, וכי תלויה היא בטעם? וכי נתן הקב"ה למשה את טעמי המצוות בסיני?
אין זאת אלא שהבין הרמב"ם שהלכה זו לא ניתנה בצורה עקורה, שאין ללמוד ממנה ואין להבין את טעמה. ההלכה ניתנה בטעמה, ואסרה את החריש המתקן את הקרקע לשביעית. מהו השיעור של תיקון קרקע לשביעית?
השיעור היסודי של הכנה הוא שלושים יום. "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום" (פסחים ו' ע"א), וכפי שמבאר רש"י (שבת י"ט ע"א): "שלשים יום – משמתחילין לדרוש בהלכות הפסח חלה אזהרת פסח עליו". אזהרת המועדים – והשנה השביעית – חלה שלושים יום קודם להם. חרישה של שלושים יום קודם ראש השנה של שביעית היא החרישה המכינה את השנה השביעית.
חכמים הרחיבו את הגזרה לזמנים נוספים שהחרישה מתקנת את הקרקע או הפירות לקראת השנה השביעית, וגזרו על החרישה מהעצרת.
1 ועי' ב"משוש הארץ", עמ' רע"ד.
2 כך כתב הרב קוק זצ"ל באגרותיו (ח"א אגרת ק"ג): "וכבר כתב רמ"ע מפאנו, דכל מקום שיש "שתיק רב" הי' בזה ענין נסתר, ויש בזה כמה פנים זה לפנים מזה, וכל שהשכל הוא יותר כללי הוא משוטט יותר מענינים דקים ודי לו פלפול מועט, והכלליות של השכל עצמו נמשכת משפע של רוח הקודש, עד אשר אפילו בדרך רחוק הרבה יש בו איזה רושם, וזה הרושם הוא עיקר ההבדל שבין בבלי לירושלמי. ומשום הכי לדידן הבבלי עיקר, דדרך הלמוד הפשוט מוסבר בו בהרחבה, ומכל מקום לכל עת שיחדש השי"ת לב חדש על עמו ויוחזר כח קדושת ארץ הקדושה בגלוי, יגלה האור של הירושלמי מצד סגנונו הקצר והעמוק. שמסתייע ממהלך שכל עליון, וההגדה המקובלת מחוברת בו עם ההלכה בדרך פעולה נסתרת". שתיקתו של רב איננה חזרה מדבריו, אלא היא רמז ל"ענין נסתר". אף שתיקתו של ר' יוחנן בסוגיין יש בה ללמד על ענין נסתר, שעל כן לא חזר בו מדבריו, ויש לעמוד על עומקם של דברים.
3 בהקדמה לפירוש המשנה הרחיב הרמב"ם בנושא זה, עיי"ש.
4 ראה על כך בירושלמי שביעית עם ביאור ר' יהודה פליקס, פ"א ה"א, שו' 2 ושו' 50.
5 בהמשך ההלכה בירושלמי כתבו במפורש שזו הלכה למשה מסיני: "רבי בא בר זבדי בשם רבי חוניה דבקעת חוורן: ערבה וניסוך המים ועשר נטיעות מיסוד הנביאים הראשונים הם, מה ופליג רבי יוסי בי רבי בון בשם לוי, כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים, ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשם עליו סופו להתקיים בידם כמה שנאמר למשה מסיני".