מצוה ל"ז – טומאה או אבלות

המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל השוואת מנייני המצוות השונים.

 

מצוה ל"ז היא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים הנזכרים בתורה. כי בעבור שמנעם הכתוב מלהטמא למת לכבודם, והתיר להם להטמא לקרובים, שמא יחשבו שהרשות בידם, ואם רצו להטמא יטמאו ואם לא רצו לא יטמאו, גזר להם גזרה וחייב עליהם חיוב. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו "לה יטמא", כלומר לאחותו. ולשון ספרא "לה יטמא", מצוה, לא רצה להטמא מטמאין אותו בעל כרחו, ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה להטמא לה ודחוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו. וזה בעצמו הוא מצות אבל, כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו, כלומר ששה מתי מצוה. ולחזק חיוב זה באר אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יתלש דין האבלות. וכבר התבאר שאבלות יום ראשון דאורייתא. ובבאור אמרו במועד קטן אינו נוהג אבלות ברגל, אי אבלות דמעיקרא היא, אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. הנה כבר התבאר שחיוב אבילות הוא מצות עשה, אמנם ביום ראשון לבד, והשאר דרבנן, ואפילו הכהן חייב לנהוג אבלות ביום ראשון ויטמא לקרוביו, והבן זה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת מועד קטן ובמסכת ברכות ובכתובות ובספרא פרשת "אמור אל הכהנים". והחיוב בזה שנתחייב בה להטמא לקרוביו אין הנשים חייבות בה, כי מי שהוזהר מהטמא לזולת הקרובים הוא שנצטוה שיטמא לקרובים, אבל הכהנות שלא הוזהרו מטומאת מת כמו שיתבאר במקומו כן לא צוו להטמא, אבל תנהגנה אבלות וברשותן להטמא, ודע זה.

פירוש המצוה
מצוה ל"ז היא שנצטוו הכהנים שיטמאו – ובמהדורת פרנקל: "היא שצונו שיטמאו הכהנים", ובדומה לזה במהדורת הרב קאפח, ועי' לקמן בביאור הענין. לקרובים הנזכרים בתורה, שהם (ויקרא כ"א, ב'-ג'): "לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. וְלַאֲחֹתוֹ", על ידי שיתעסקו בלווייתם ובקבורתם. כי בעבור שמנעם הכתוב מלהטמא למת לכבודם – משום כבוד הכהונה, והתיר להם להטמא לקרובים, שמא יחשבו – הם עלולים לחשוב שהרשות בידם, ואם רצו להטמא – יטמאו ואם לא רצו להטמא – לא יטמאו, שאין מצוה זו חובה אלא רשות. על כן גזר להם גזרה וחייב עליהם חיוב להטמא לקרובים. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (ויקרא כ"א, ג'): "לָהּ יִטַּמָּא", כלומר לאחותו.
ולשון ספרא (אמור, פרשתא א'): "לה יטמא" – מצוה, ואם לא רצה להטמא מטמאין אותו בעל כרחו, ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה להטמא לה כיון שרצה להקריב ולאכול קרבן פסח, ודחוהו חכמים – דחו את רצונו וסברתו ודחפוהו אל הטומאה, וטמאוהו בעל כרחו. וזה בעצמו – ציווי זה הוא המקור למצות אבל – אבלות, כלומר לא רק הכהנים מצווים במצוה זו אלא כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו, כלומר ששה מתי מצוה. ולחזק חיוב זה – כדי להדגיש את תוקף המצוה באר אותו הכתוב דווקא בכהן שהוא מוזהר על הטומאה, ואף על פי כן חייבו שיטמא על כל פנים כשאר ישראל המחוייבים במצות אבלות, כדי שלא יתלש ממנו דין האבלות.
וכבר התבאר בגמרא (זבחים ק' ע"א) שאבלות יום ראשון בלבד היא אבלות דאורייתא. ובבאור אמרו במועד קטן י"ד ע"ב: אבל אינו נוהג אבלות ברגל, אי אבלות דמעיקרא היא, אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד – באבלות שהחלה קודם הרגל דוחה עשה דרבים – דרגל, את העשה דיחיד – דאבלות. הנה כבר התבאר מגמרא זו שחיוב אבילות הוא מצות עשה, שהרי אמרו על אבלות זו "עשה דיחיד", אמנם ביום ראשון לבד הוא דאורייתא, והשאר של שבעה ימי אבלות הוא דרבנן, ואפילו הכהן חייב לנהוג אבלות ביום ראשון ויטמא לקרוביו, כנזכר לעיל, והבן זה.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת מועד קטן ובמסכת ברכות ובכתובות ובספרא פרשת "אמור אל הכהנים".
והחיוב בזה של הכהן שנתחייב בה – במצוה זו – להטמא לקרוביו, אין הנשים חייבות בה בחלק זה של המצוה, כי מי שהוזהר מהטמא למת לזולת – למי שאינו מן הקרובים, הוא שנצטוה במצוה זו שיטמא לקרובים, אבל הכהנות שלא הוזהרו מטומאת מת ואינו בלאו "דלא יטמא", כמו שיתבאר במקומו – לקמן מצות לא תעשה קס"ו, ושם דרשו: "אמור אל הכהנים בני אהרן", ולא בנות אהרן, כן – כך גם לא צוו – נצטוו – להטמא, אבל תנהגנה אבלות וברשותן להטמא אם ירצו, ודע זה.

סתירה בין ספר המצוות לבין הי"ד החזקה
הבדל יסודי יש בין עניינה של המצוה בספר המצוות לבין עניינה בי"ד החזקה.
בספר המצוות נמצאת המצוה בין מצוות המקדש והעובדים בו. בין המצוות הנוהגות בכהנים הביא הרמב"ם מצות "לה יטמא". בי"ד החזקה נמצאת המצוה בין המצוות הנוהגות ב"גבולין". בתוך ספר שופטים בהלכות הנוגעות לסדרי הדין והמשפט באות הלכות אבל, הנובעות גם ממצות טומאה לקרובים.

השינוי ב"סביבת" המצוות וההלכות הביא בעקבותיו שינוי גם בהגדרת המצוה ובמקורה.
בספר המצוות נמצאת המצוה בין מצוות המקדש:

שצונו שיטמאו הכהנים לקרובים הנזכרים בתורה… והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו "לה יטמא", כלומר לאחותו.

בי"ד החזקה בריש הלכות אבל כתב הרמב"ם:

מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'", ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד.

מלבד השינוי במקור המצוה בתורה, הקשה הכסף משנה קושיא על עצם הלימוד:

…ומכל מקום הראיה שהביא רבינו ממה שנאמר "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'" יש לתמוה עליה, שבמקרא לא צוה שיתאבלו אלא שאמר אהרן שלא ייטב בעיני ה' שיאכל חטאת באותו יום.

השינוי בהגדרת המצוה ובמקורה בא לידי ביטוי גם במנייני המצוות שבריש הי"ד החזקה.
במנין הקצר שעל סדר המצוות כתב (בספרים מדוייקים):

להיות הכהנים מטמאין לקרוביהם ומתאבלין עליהן כשאר ישראל שהן מצווין להתאבל על מיתיהן שנאמר "לה יטמא".

וברמזי המצוות שבריש הלכות אבל כתב:

להתאבל על הקרובים ואפילו כהן מתטמא ומתאבל על הקרובים.

במנין שעל סדר המצוות הדגש הוא על הכהנים וברמזי ההלכות הדגש על ישראל.
להבנת הענין יש להקדים כמה דברים.

אבלות – מצוה מקובלת הנרמזת בפסוקים
בשורש השני משרשי ספר המצוות הביא הרמב"ם יסוד חשוב בתורה ובמצוות: מצוות התורה ודיניה הנלמדים מן התורה במידות שהתורה נדרשת בהן, יש מהם שהם דברים מקובלים למשה בסיני והם דיני תורה מובהקים ומוחלטים, ויש מהם שאינם מקובלים למשה בסיני אלא חכמים הוציאום מעצמם מן הפסוקים.
לאור זה כתב הרמב"ם את מסקנתו:

לפיכך הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות, אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו, אחר שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו.

ושנה הרמב"ם דברים אלו בתשובה¹ (תש' שנ"ה בהוצאת מקיצי נרדמים):

ואין שם מן התורה אלא דבר שהוא מפורש בתורה כגון שעטנז וכלאים ושבת ועריות או דבר שאמרו חכמים שהוא מן התורה והן כמו שלשה ארבעה דברים בלבד.

נראה פשוט שאבלות יום ראשון הוא מהדברים המקובלים למשה בסיני, ולמדום חכמים מן הפסוקים.
הרמב"ם הולך בענין זה בעקבות רבו הרי"ף².
הרי"ף בחיבורו בסוף פרק שני בברכות (ט' ע"ב מדפי הרי"ף) הביא שיטה שאבלות שבעה ימים דאורייתא ודחה אותה, וזו לשונו:

דסבירא להו להני רבואתא דז' ימי אבילות דאורייתא נינהו וגמרי להא מלתא מדכתיב "ויעש לאביו אבל שבעת ימים", ולאו הכין מילתא, דהא בהדיא אמרינן בפרק טבול יום ומחוסר כפורים, "הן היום הקריבו את חטאתם", אני היום אסור ובלילה מותר, אבל לדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה, ר' שמעון אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים… וכיון דאשכחינן הני כולהו תנאי דסבירא להו דיום ראשון בלחוד דאורייתא, אבל לילו דהוא ליל יום שני למיתה לא תפיס אלא מדרבנן, ורבי יהודה לחודיה הוא דסבר יום מיתה תופס לילו מדאורייתא, שמעינן דלית הלכתא כוותיה דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים, הלכך יום ראשון דהוא יום מיתה הוא ניהו דאיתיה מדאורייתא.

על הלכה זו של אבלות יום ראשון אמרה הגמרא במפורש שהיא מדברי תורה. על פי דרכו של הרמב"ם מקובלת היא למשה בסיני ונרמזה בכתובים בשני מקומות.
המקום האחד הוא בטומאת כהן לקרובים. אחר שיש הלכה מקובלת של אבלות, פשוט הוא שאף דין טומאת כהן לקרוביו מכח הלכה זו הוא בא. מן המצוה של כהן להטמא לקרוביו יש ללמוד את עצם המצוה ואת חומרתה. כך הוא לשון הרמב"ם (הל' אבל פ"ב ה"ו):

כמה חמורה מצות אבלות, שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר "כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וגו' לה יטמא", מצות עשה, שאם לא רצה להטמא מטמאין אותו על כרחו.

במקום השני נאמרה המצוה לענין זמן אבלות "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'". כך הוא לשון הרמב"ם (הל' אבל פ"א ה"א):

מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'", ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד.

הלכה הנלמדת מסיפור אף היא מצוה תחשב
אמנם הקשה הכסף משנה כיצד אפשר ללמוד מצוה מדברי אהרן אל משה.
שיטת הרמב"ם היא שמעשה או השקפה נכונים הנרמזים בכתוב בסיפור דברים אף הם בכלל תרי"ג המצוות.
וכך הם דבריו בשורש ח' (בתרגום הרב קאפח, ועי' במצוה ברה ח"א מצוה א', מהדו"ב עמ' ס"א):

כל מקום שבאר בתורה וחייב אותנו לנקות עצמנו על ידי שנשלול מעצמנו מעשה פלוני ופלוני הרי אותו מעשה נמנה מכלל מצוות לא תעשה, ואף על פי שהלאו שנאמר בו הוא שלילה לא אזהרה, כי משהטיל עלינו שנשלול מעצמנו ונאמר אני לא עשיתי כך ולא עשיתי כך נודע בהכרח שעשיית אותו הכך וכך מוזהרים עליו.

ובביאורנו למצוה א' ביארנו שגם במצות עשה יכול סיפור דברים להיות מצוה.
במקרה של אהרן הרי העידה התורה על אמיתות דבריו שכן אחר שאמר:

וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'.

נאמר:

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.

צריכותא לשני הפסוקים הרומזים למצוה
שני הפסוקים מלמדים אותנו את ההלכה המקובלת מסיני.
הפסוק האחד (ויקרא כ"א, ג'), "לה יטמא", מלמד את המצוה ואת חומרתה, על כן באה המצוה דווקא בכהנים שאסורים בטומאת מת.
הפסוק השני (ויקרא י', י"ט), "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'", מלמד את שיעור המצוה מן התורה.
בספר המצוות הביא הרמב"ם את הפסוק המלמד את תוקף המצוה, שמטמאים כהן בעל כרחו, שמכאן יש ללמוד שזו מצוה ולא רשות.
בי"ד החזקה הביא הרמב"ם את הפסוק המלמד את הלכות המצוה ושיעורה, כפי שבא בדברי אהרן אל משה.

---

 

 

¹ תשובה זו באה על השאלה מדוע קבע הרמב"ם שקנין אשה בכסף הוא מדברי סופרים ואילו קנין ביאה ושטר הם מן התורה. הרמב"ם שולח את השואלים לעיין בשורש השני משרשי ספר המצוות.
² כדרכו של הרמב"ם בדרך כלל על פי עדותו בתשובה (פאר הדור תש' קמ"ב).

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *