בבא מציעא ג' (ע"ב) וכרתות י"א (ע"ב) – לימוד מקל וחומר

בבא מציעא ג' (ע"ב):

ומאי קל וחומר ומה פיו שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה ופיו אין מחייבו ממון והא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי מאי ממון קנס ומה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן הא לא קשיא רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה דאמר עדים מחייבין אותו קרבן מקל וחומר דתנן אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים אמר רבי מאיר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי יפטר אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם אשם היינו קרבן אלא מה לפיו שכן מחייבו חומש הא לא קשיא רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה כי היכי דמחייב ליה קרבן מקל וחומר מחייב ליה חומש מקל וחומר אלא מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה תאמר בעדים שישנן בהכחשה ובהזמה אלא אתיא מעד אחד ומה עד אחד שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה מה לעד אחד שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע אלא אמר רב פפא אתי מגלגול שבועה דעד אחד מה לגלגול שבועה דעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה תאמר בעדים דממון קא מחייבי פיו יוכיח מה לפיו שכן אינו בהכחשה עד אחד יוכיח שישנו בהכחשה ומחייבו שבועה מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע פיו יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שעל ידי טענה וכפירה הן באין ונשבע אף אני אביא עדים שעל ידי טענה וכפירה הם באין ונשבע מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן תאמר בעדים שכן הוחזק כפרן ובעדים מי הוחזק כפרן והאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות אלא פריך הכי מה להצד השוה שבהן שכן אינן בתורת הזמה תאמר בעדים שישנן בתורת הזמה הא לא קשיא רבי חייא תורת הזמה לא פריך.

עי' של"ה (מובא בביאור הסוגיא בק"ו בג"ש ובנין אב) שביאר שהק"ו נשאר למסקנה עי"ש.
לפי"ז י"ל שפיו אינו דין כ"כ, ואינו מכריח את הדין, ואעפ"כ הוא מחייב שבועה, עדים, שהם מכריחים את הדין, ק"ו שיחייבו ויכריחו שבועה שהוא בחי' דין.
* *
*

דתנן אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים אמר רבי מאיר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי יפטר.

ר"מ השתמש במילים "חמורה" ו"קל" להגדיר הקל וחומר. מיתה נחשבת לחמורה שהיא מידת הדין בודאי המגיעה עד חיוב מיתה. קל וחומר לקרבן ה"קל" שמקורו בודאי ברחמי השם עלינו לכפר עלינו את חטאנו, שעדים יחייבוהו.
חכמים לא חולקים על הקל וחומר אלא אומרים שהעדים אינם גומרים לגמרי הדין והעדות, שכן צריכין לשאול אותו אם היה מזיד או שוגג שהרי מזיר פטור מקרבן. על כן אין זו עדות גמורה לחייבו קרבן, ודווקא פיו הוא הקבוע בקרבן.

לרבי מאיר קל וחומר הוא במידת החסד. מדה ראשונה בי"ג מידות שהתורה נדרשת כנגד מדה ראשונה בי"ג מידות הרחמים שהיא מדת "א-ל" המכוונת כלפי מדת החסד¹.
כך עולה מדרשתו של רבי מאיר במשנת נגעים² ובביאורו של "תורת לוי יצחק"³.
קרבן הוא לשון קירוב שהוא בהנהגת החסד. כמו המים המדבקים ומקרבים דברים זה לזה.
המיתה היא במידת הדין, שהוא בחינה של רחוק והתפוררות⁴.
על כן דורש רבי מאיר שאם הביאוהו עדים לידי מיתה חמורה ק"ו שיביאוהו לקרבן הקל ובכך יעשו עמו חסד ויקרבוהו למקום על ידי טהרתו ונקיותו.

---

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *