שבת י' (ע"א), פסחים (פ"ח ע"א), מגילה י' (ע"ב) וחולין פ"ג (ע"א) – לימוד מגזירה שוה

מהדורה תניינא – למהדורה קמא לחץ כאן

בארבעה מקומות בש"ס נדרש הפסוק "ויהיה ערב ויהיה בוקר יום אחד בגזירה שוה:

א. שבת י' (ע"א)¹:

רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומא הוה קא חליש לבייהו תנא להו רב חייא בר רב מדפתי (שמות יח) "ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב" וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית כתיב הכא "ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב" וכתיב התם (בראשית א) "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".

ב. פסחים פ"ח (ע"א):

אמר רבי יוחנן גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ שנאמר "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל" וכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".

ג. מגילה י' (ע"ב):

והכתיב ויהי ביום השמיני ותניא אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ כתיב הכא "ויהי ביום השמיני" וכתיב התם "ויהי ערב ויהי בקר" הא שכיב נדב ואביהוא.

ד. חולין פ"ג (ע"א):

משנה (ויקרא כב) יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה את זו דרש רבי שמעון בן זומא נאמר במעשה בראשית (בראשית א) יום אחד ונאמר באותו ואת בנו יום אחד מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה.

כך ביאר האר"י בגזירה שוה:

לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החסד והגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת.

גזירה שוה משוה בין ימין לבין שמאל לעשותם אחד ביד התפארת.
הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר" מבטא תהליך זה של הנהגת גזירה שוה.
ערב הוא ביטוי לדין ובוקר הוא ביטוי לחסד. יום אחד הוא הביטוי למידה המאחדת שניהם כאחד.
כך נאמר בזהר (סתרי אותיות פרשת בראשית מאמר צורת אות ו"ו שבשם הוי'):

ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ויהי ערב מסטרא דחשך ויהי בקר מסטרא דאור ומגו דאינון דמשתתפין כחדא כתיב יום אחד

ובתיקוני זוהר (ע"ד.) נאמר:

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד – "ערב" דא ערב דיצחק, "בקר" דא בקר דאברהם, "יום אחד" עמודא דאמצעיתא וצדיק דחשבינן חד, ולית יום בלא לילה דאיהי שכינתא.

מובן, אפוא, מדוע נדרש פסוק זה דווקא במידת גזירה שוה.
מעתה נבא להבין את הסוגיות אחת לאחת.

שבת דף י'
הדן דין אמת לאמיתו אף הוא עושה תהליך השוה ל"ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". שומע הוא צד אחד ושומע צד שני והוא המכריע בין הצדדים בחי' "זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים עוד אחד".
בשו"ת הלכות קטנות למהר"י חאגיז כתב (קל"ד):

והדן יחידי עולה לשלשה כמו יחיד מומחה לפי שיש בו דעת שלשה, הוא הפרקליט והקטיגור והדיין שחלק ה' עמו בינה דעה והשכל לעמוד במקום שלושה, אבל כשצריך יותר מאחד אי אפשר בפחות משלושה, אחד מזכה ואחד מחייב ואחד דן לפי שמכריע ביניהם ואם אין דיין בטל דינא.

באופן זה יוצא הדין "אמת לאמיתו". מידת האמת אף היא בתפארת כמו שכתוב "תתן אמת ליעקב".
כלולה היא מכל הצדדים.
בזה דומה הדין למעשה בראשית.
שותפות הדן דין אמת לאמיתו במעשה בראשית נודעת מצורך העולם להמשיך ולהתקיים. על שלושה דברים העולם עומד על הדין, על האמת ועל השלום. שנאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (אבות א' י"ז). שלושה אלו מקיימין העולם ומתקיימין בדיין הדן דין אמת לאמיתו.
על כן שותף הוא למעשה בראשית הממשיך להתקיים ולעמוד בזכות הדיין הדן דין אמת לאמיתו.
הקב"ה נתן את העולם לאדם להמשיך ולשכללו. שכלול העולם יוצר מציאות של קשר בין בני אדם שפעמים מתבטא גם בריב ומחלוקת. הדין מיישב את המחלוקת מוציא את האמת לאור ומביא שלום המאפשר המשך שכלול העולם.
כך עומד העולם על הדין, על האמת ועל השלום, המתגלים בדיין הדן דין אמת לאמיתו.

מגילה י'

… והכתיב ויהי ביום השמיני ותניא אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ כתיב הכא "ויהי ביום השמיני" וכתיב התם "ויהי ערב ויהי בקר" הא שכיב נדב ואביהוא.

פעמים רבות נאמר בתורה "ויהי", ואף על פי כן לומדים "ויהי ביום השמיני" דווקא מ"ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד"². אין זאת אלא משום שפסוק זה של "ויהי ערב וגו'" מיוחד הוא לגזירה שוה.
משמעות עמוקה יש בדבר. כשם שמעשה בראשית מיוחד הוא בתכונת המיזוג והאיזון שבו, בחי' יום אחד, המורכב מערב שהוא דין ומבקר שהוא חסד, כך ראוי היה היום השמיני להיות "מאוזן" ו"ממוזג".
וי"ל שתשובת הגמ' שהיה גם צער "הא שכיב נדב ואביהוא" אינה רק שזה היה צער. הגמרא באה לומר שמות נדב ואביהוא מבטאים מיוחדתו של יום זה דווקא בתכונת המיזוג שבו. נדב ואביהוא בהתלהבותם ובשמחתם לא קיבלו עליהם את מידת הדין המצומצמת ומחייבת לעשות כצווי ה'. לא נחה דעתם מההגבלות שהתורה מגבילה את האדם בקרבתו אל הקדש. כך מבאר הרב חטאם של נדב ואביהוא (אורות הקדש ח"ב עמ' ש"ס):

כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו…
חושבים המתנהגים ככה שמתקרבים אל הקודש, מיחדים הם ממרחקים, מקריבים אפילו אש זרה, ובאים אל הקודש, שתויי יין, בלא אימתא דשמיא, הנובעת ממקור עליון, הבאה על ידי כיסוי הראש, אלא פרועי ראש, ומתיחדים כל אחד בהשגתו המיוחדת בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה, ולא נטלו עצה זה מזה, ומורים הלכה בפני רבם, מתוך הכרה של גדלות פנימית. ועומק גדול של קדושה זו צריכה להתבטל בפני מקור התורה. ונקדש בכבודי. והם מיודעיו של מקום, אינם יכולים להתגבל בגבולים גדולים ממשה ואהרן, בהתפשטותם, נדחים מן העולם, ואינם באים בבנין של משפחה, ובנים לא היו להם…
רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה, ולהעשות בסיס לצמח ד', עריכת נר לבן ישי משיח ד', רוח אפינו, אשר בא יבואו אלינו שניהם יחד, אליהו הנביא עם משיח בן דוד.

למדנו, אפוא, שחטא נדב ואביהוא ומותם באים ללמדנו את הצורך באיזון ומיזוג הכוחות יחד לאגודה אחת. זאת היא תכונת התפארת המאחדת ומאגדת. על כן למדו בגזירה שוה שגדול יום חנוכת המשכן כיום שנבראו בו שמים וארץ. השוואה ושיתוף של מידת הדין ומידת הרחמים הם העומדים ביסוד ימים יסודיים אלה.

---

 

¹ וראה התייחסות לגמרא זו גם בדוגמא בסנהדרין ג' (ע"ב).
² עי' מהרש"א "ואימא דיליף ליה מכל הנהו ויהי דהתם לשון צער" ובמה שכתבנו מיושבת שאלתו.

 

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *