יבמות ז' (ע"א) – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא
יבמות ז' (ע"א):
דתניא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו והלא שלמים בכלל קדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית.
בהנהגת מידה זו של דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא כי אם ללמד על הכלל כולו יצא כתב האר"י שהיא הנהגת הבריאה, וזה לשונו:
… והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם, כי תחלה היו למעלה ד"ו פרצופים, והמלכות שנקראת דבר, היתה בכלל התפארת הנקראת כלל ונכללה בו, ויצא מן הכלל שהוא תפארת, ונדבקה בלמודי ה'.
השלמים הם במידת המלכות.
כך היא לשון הזהר (ח"ג רע"מ דף רנ"ו:):
איהי שלמים שלימו דשמא דהוי' בכל דרגא ודרגא, איהי ה' דהוי, י' דאדנ'… איהי ה' מן אהי' י' מן ש-ד-י', סוף דכל הוי' וכנוי, ובגין דא אתמר בה (קהלת י"ב י"ג) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, איהו סוף מעשר ספיראן, ים סוף שלימו דעלאין ותתאין. איהו תרעא לאעלא לכל חכמתא, לכל כנוי והוי' ולאעלא בכל ספירה וספירה ידיעה דכלא…
מתבאר מדברי הזהר הקדוש שהשלמים שייכים למידת המלכות ואף להנהגת בריאת העולם.
הנהגה זו מתבררת בספר טללי חיים לויקרא. שהביא את דברי הזהר הקדוש (ח"ג, י"א):
ומכל קרבני לא חביבין קמי קודשא בריך הוא כמו שלמים, בגין דאשתכח שלמא בעלאי ותתאי.
מבאר שם עניינן המיוחד של השלמים לעומת העולה שכולה עליונה ונאכלת רק אכילת מזבח לגבוה (עמ' ע"ט):
והנה למרות כל העניינים העליונים הללו (שהוזכרו קודם לכן ביחס לעולה) אומר לנו הזהר הקדוש שקרבן השלמים הוא החביב ביותר. אמת ויציב, ההתכללות האדירה במקור העליון היא הכח המעמיד והמעלה את העולמות ומחברם לעילא.
אבל עיקר מטרת בריאת העולמות לא הייתה לבטל אותם בתוקף האור. גם קודם שנברא העולם היה אור אין סוף מאיר בעוזו וממלא את הכל.
עיקר החידוש של בריאת העולם הוא ביצירת עולמות, ברואים רבים, יצירה יפה ונפלאה החביבה עליו יתברך והוא שמח בה, בבחינת "ישמח ה' במעשיו" (תהילים ק"ד) והיינו אפילו בעולם עשייה ממש. ה' אוהב את עולמו אשר ברא ושמח ביצירתו.
"נתאווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים" (תנחומא נשא ט"ז) דייקא, בקרב ישראל עם קרובו… דווקא משום שאפילו יהודי פשוט יכול לאכול מקרבן זה, זה מה שמעלה על נס את השלמים לעילא מכל הקרבנות.
השלמים מבטאים, אפוא, את הנהגת הבריאה. הם מיוחדים לארץ התחתונה שיצאה מכלל העולמות הרוחניים ונתגבשה ונתגשמה בצורתה החומרית. השלמים מביאים ברכה לעולמות התחתונים והיא מתבטאת באכילת הבעלים הפשוטים את הקרבן הבא מגבוה ושייך אל הקדשים.
על כן היו השלמים בכלל כל הקרבנות, אשר מקורם עליון ושייכים אל הכלל הרוחני, ויצאו מן הכלל להיות נאכלים לזרים ולהיות מוזהרים בפסוק (ויקרא ז', כ'):
והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה.
ובאו ללמד על הכלל כולו שקדשי מזבח המה האסורים לאכול בטומאה ולא קדשי בדק הבית שלא עולים על המזבח.
דווקא הלכה זו המתייחסת לקדושה החמורה של קדשי מזבח, נלמד מזבח השלמים, ללמדך שאף אחר יציאתם מן הכלל, קשורים הם אל הכלל, יונקים ממנו, ומעניקים לו את ההלכה המיוחדת של אכילת קדשים בטומאה.