אבות נזיקין – ריש בבא קמא

במשנה ובתלמוד הבבלי, בפשטות, נשיכה היא תולדה דקרן ובעיטה תולדה דקרן. מתוך כך תם משלם חצי נזק מגופו ומועד נזק שלם מן העליה.
הלימוד של דין זה הוא במידת בנין אב. מה קרן כוונתה להזיק אף נשיכה ובעיטה כוונתן להזיק.
בסוגיא דריש בבא קמא משמע שברקע יש דעה אחרת הסוברת שנשיכה תולדה דשן היא.
א. עצם השאלה אם תולדותיהן כיוצא בהן או לא, מלמדת על צד שנשיכה תולדה דשן ומשלם חצי נזק. כך נראה לבאר את דברי הרי"ף התמוהין בביאורו לבעית הגמרא.
ב. הפסקת הגמרא בביאור דברי רב פפא, בברייתא דג' אבות נאמרו בשור, תמוהה ובוודאי קשורה לסוגיא כפי שייתבאר לקמן.
ג. הביטוי "ואלא תולדותיהן לאו כיו"ב דאמר רב פפא אהייא", מלמד שהייתה הו"א שאם נשיכה תולדה דשן יש לנו ביאור לרב פפא. עי' בדברי תוס' רבינו פרץ.
גם במכילתא דרשב"י (משפטים כ"ב, ד') מפורש דבר זה:

אין לי אלא שן לאכול את הראוי לה ולרגל לשבר כדרך הילוכה, מנין לשן לאכול את שאין ראוי לה ולרגל לשבר שלא כדרך הילוכה, תלמוד לומר "ובער בשדה אחר", לרבות דברים אחרים.
יכול על הכל משלם נזק שלם, ודין הוא והלא שור שהזיק את חבירו בכלל היה, ולמה יצא להקיש אליו, מה שור מיוחד שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם, כך כל דבר שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם.

הרי ששן האוכלת שאין ראוי לה אינה תולדה דקרן, אלא היא שן שתולדתה משלם חצי נזק.
המידה בה לומדים דין זה היא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
נמצינו למדים שנחלקו תנאים אם נשיכה תולדה דקרן ועל כן משלם בתם חצי נזק או תולדה דשן, ולומדים מקרן שמשלם בתם חצי נזק.
במה נחלקו?
בפשטות יש לומר שנחלקו אם המקור בתורה על נזקי קרן שן ורגל וגוף, מדבר על איברי השור או על תכונות השור.
בתורה יש ארבע פרשיות "כי יגח" "כי יגוף" "ושלח" "ובער" שהם קרן, גוף, רגל ושן.
מבחינת האיברים יש כאן ארבעה ותכונות אין כאן אלא שלש, שהרי הגוף אין לו תכונה כשלעצמו. אם הזיק בכוונה הרי זה קרן ואם הזיק להנאתו הרי זה שן ואם הזיק כדרכו הרי זו רגל.
אכן מצאנו בזוהר הקדוש שדברו של ארבע אבות בשור (ח"ב קי"ח:):

שור המועד בארבעה אבות נזיקין שלו, בגופו… בשינו… ברגלו… בקרנו…

ומתאימים הדברים למכילתא דרשב"י שנשיכה תולדה דשן היא.
ההבדל נובע גם מהמידה בה נדרשת פרשת נזיקין,
אם היא בניין אב או דבר שהיה בכלל וכו'.
אם בנין אב מובן שאנו מחפשים את הדומה לו בתכונתו. דומה הדבר לאבות מלאכות דשבת. זמירה היא תולדת זורע, כיון שבסברא ובתכונה מלאכה זו באה להצמיח ואף שבפועל זומרים האילן, התכונה קובעת. כך כל בנין אב אנו מחפשים את הדמיון בסברא כלשון רש"י בשבת (צ"ו ע"ב):

סברא היא – להיות הכנסה תולדת הוצאה שהיא מעין לה כשאר תולדות שהיא מעין המלאכות.

הסברא קובעת את התולדה.
ואם לומדים במידת דבר שהיה בכלל, הכלל הוא השור בקומתו השלימה הכוללת כל אבריו.
הדבר היוצא מן הכלל הוא האיבר המיוחד, הקרן, השונה מכולם ויוצאת באמת מן הכלל בעשותה דבר שאין ראוי לה. זו מהותה של קרן החודרת למקום שאין ראוי לה.
ולא ללמד על עצמה לבד יצאה כי אם ללמד על כלל האיברים כולם שאם עושים את שאין ראוי להם משלמים בתם חצי נזק.
בדברי האר"י, גם "אב", וגם "כלל" הם ספירת התפארת.
"אב" הוא תפארת ביחס לנצח והוד שהם בחי' בנים "וכל בנייך לימודי ה'" – זה נצח והוד, שהם התולדות.
"כלל" הוא תפארת ביחס למלכות שהיא פרט ונפרד ממנה.
ביחס לנצח והוד, אין מדובר על הכלל, שהרי הם חלק ממנו. מדובר על ה"לב". על הכוונה הפנימית יותר המתגלה באיברים שהם בחי' נצח והוד.
גם על קרן מצאנו שהיא בחי' נצח והוד¹ וגם על השן² וגם על הרגל³ התכונה הפנימית המתגלה באיברים, זו מידת בנין אב בעניינינו.
לעומת זאת ביחס למלכות הרי תפארת מופיעה בכלל איבריה שהם ספירות תפארת.

---

 

¹ תיקוני זהר דף מ"ח ע"ב: "ועוד קרני פרה נצח והוד, בהם עמים ינגח יחד".
² זוהר חלק ב דף ג' ע"א: "ממעונות אריות, אלין אינון שינים" ובתרגום הסולם שם: "שהם נצח והוד", ובקהילת יעקב כתב: "המלכות נקרא ש"ן, והנה שיניים הן טוחנת המאכל… ונודע שהן בחינת נצח הוד".
³ תיקוני זהר דף י"ז ע"א: "נצח והוד תרין שוקין".

 

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *