בבא קמא פ"ו (ע"ב), סנהדרין י' (ע"א), סנהדרין ל"ג (ע"ב), מכות ה' (ע"ב), כתובות ל"ה (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
כתובות ל"ה (ע"א):
חייבי מלקיות כחייבי מיתות היכן ריבתה תורה אמר אביי אתיא רשע רשע רבא אמר אתיא מכה מכה.
עי' תוספות סנהדרין ל"ג: ד"ה אתיר רשע רשע שהסיק:
ויש לומר דרבא אית ליה ג"ש אלא דלהנך מילי (בהם חלק על אביי ואמר סבר עצמו) קאמר דלא צריך.
ועוד חילק התוס' בין לימוד דרשה העוסקת בגוף המלקות לבין פטור ממון.
ועדיין צריך עיון במה בדיוק נחלקו.
נראה שנחלקו בעצם הבנת דין מלקות.
לאביי ילפינן גזירה שוה "רשע" "רשע" שמצד עצם הדין ראוי הוא למיתה. המלקות הן בחינה של מיתה ממותקת וממוזגת. מיתה באופן שהגוף עדיין קיים. מצינו בכמה מקומות ביטוי של מיתה בתוך החיים כמו "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", או "הרוצה לחיות ימית את עצמו".
על כן אביי לומד בכל מקום גזירה שוה "רשע" "רשע" המלמדת להתייחס למלקות כמיתה ממותקת.
רבא רואה בדין מלקות סוג של מיתה. סנהדרין דף י' אמר רבא "מלקות במקום מיתה עומדת" ובזה מבאר דינו של רבי ישמעאל שמלקות בעשרים ושלושה דיינים.
ומפרש רש"י:
דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות, ומיתה זו קנס עליו הכתוב, והרי הוא כאחת מן המיתות, וכי היכי דסקילה בפני עצמה, ושריפה בפני עצמה, והרג בפני עצמה, הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות.
בענש מלקות באה התורה להחמיר עליו ולחייבו מיתה "כאחת מן המיתות" לכן לא ילפינן דיני מלקות בגזירה שוה "רשע" "רשע", כיון שגזירה שוה היא במידת הרחמים הממותקת, והענש הוא במידת הדין הקשה.
אכן, בברייתא הלומדת ש"והצילו העדה" חל גם על מלקות, יש מקום ללמוד גזירה שוה רשע רשע להקל על חייבי מלקיות כמו שמקילים על חייבי מיתות. על כן שם מקבל רבא את הגזירה השוה.