פרק ראשון – בעילה בתחילה בשבת
פסק הגמרא והפוסקים
בסוגייתינו הגמרא נושאת ונותנת בבעיה:
איבעיא להו: מהו לבעול בתחילה בשבת?
ובסוף הסוגיא פוסקת הגמרא:
והלכתא מותר לבעול בתחילה בשבת.
יש לעיין בפסק זה, הן מצד ההיתר, לכאורה ללא הגבלה, לאחר שבסוגיא ראינו שההיתר תלוי בבקיאות בהטיה שלא כהללו בבליים, והן מדרך הבאת הגמרא את הפסק, שכן הגמרא פוסקת הפוך מהוראת ר' יוחנן לאיסור, אותה הביאה הגמרא סמוך לפסק:
רב נחמן בר יצחק מתני הכי, אמר ר' אבהו: שאל ר' ישמעאל בן יעקב דמן צור את רבי יוחנן בציידן, ואנא שמעי: מהו לבעול בתחלה בשבת? ואמר ליה: אסור. והלכתא: מותר לבעול בתחלה בשבת.
הפוסקים, בעקבות הגמ', אף הם פסקו באופן מוחלט שמותר לבעול בתחילה בשבת ונושאי כליהם נדחקו בביאור הפסק. הב"ח על ה"טור" בסימן ר"פ כתב:
צריך לומר דקימא לן כהך לישנא דדם מפקד פקיד ואין שם איסור אלא דעושה פתח והרי הוא כבנין, וכיון דאינו מתכון לפתח אלא לדם הוא צריך, ופתח ממילא קאתי ומקלקל הוא אצל הפתח וגם מצוה היא, שרי אפילו לכתחילה לבעול בעילה גמורה בלא הטיה, זו היא דעת כל הפוסקים ופשוט הוא. אלא דבאגודה כתב והלכתא מותר לבעול לכתחילה בשבת ובלבד שיכוון לבעול בהטיה עכ"ל.
ודברי ה"אגודה" לכאורה מובנים יותר שהרי פירש רש"י (ה ב ד"ה "או כר"ש") שגם ללישנא דמפקד פקיד שאלה הגמ' שפסיק רישא הוא בעשיית הפתח, ותירצה שרוב בקיאין בהטיה, א"כ גם ללישנא זו סומכין על ההטיה, ולפי זה אין לבעול בעילה גמורה.
וה"דרישה" (אבן העזר סימן סג) כתב:
אבל אנן קיימא לן דם מפקד פקיד ולדם הוא צריך ולא לפתח וכדמסיק הגמ' ריש דף ו עמוד א בשם רב דהלכתא כוותיה באיסורי ולא כשמואל דפליג עימו, לכן שרי אפילו לבבליים דלא בקיאים בהטיה, והוא הדין לדידן וכו'.
אף דבריו אינן מובנים, בנוסף לקושייתינו לעיל שאף ללישנא דמפקד פקיד פסיק רישיה הוא, קשה מה שרצה לומר שפסקו בסוגייתינו כרב, הלא קיימא לן שהלכה כר' יוחנן הן מרב והן משמואל1 והוא פסק לאיסור.
והרמב"ם פסק (הל' שבת ל יד):
תשמיש המטה מעונג שבת הוא, לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים מלילי שבת ללילי שבת, ומותר לבעול בתולה לכתחלה בשבת ואין בזה לא משום חובל ולא משום צער לה.
ודן בדבריו בשו"ת "אבני נזר" (או"ח סימן צט ס"ק ג):
"ואם יקשה דהרמב"ם פסק מותר לבעול לכתחילה בשבת גם הא לא תברא. דיש לומר משום דסבירא ליה להנאת עצמו צריך ומותר משום דבר שאינו מתכוון (אך לפי"ז י"ל כדעת הגהת אשר"י דאין היתר אא"כ מתכוון לבעול בהטיה ויש לעיין בזה. אך אף אם תאמר כן אינו קושיה על הרמב"ם ז"ל דיש לומר רמב"ם נמי כהגהת אשר"י ס"ל והעתיק לשון הגמרא כדרכו)".
דבריו אינן מובנים, שהרי הגמרא אומרת בפירוש "לא כהללו בבליים" וא"כ אף שדרכו של הרמב"ם להעתיק הגמרא, ולא להביא דברים מחוץ לה, הרי כאן אף זה מלשון הגמרא, והיה לו להביא הגבלה זו.
מה בינה לבין שובר את החבית
בירושלמי במסכת ברכות (פרק ב הלכה ו) דנו בסוגיית בעילה בתחילה בשבת:
מתני': חתן פטור מקרית שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה… גמ': ר' אלעזר בן אנטיגנס בשם ר' אליעזר בי ר' ינאי: זאת אומרת שמותר לבעול בעילה בתחילה בשבת. א"ר חגיי קומי ר' יוסה: תיפתר באלמנה שאינה עושה חבורה… אמר רבי יעקב בר זבדי: קשייתה קומי רבי יוסי: מה בינה לבין "שובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות"? אמר ליה: ומור דבתרה: "ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי", וכאן שמתכוין לעשותה בעולה כמי שמתכוין לעשותה כלי.
בירושלמי השוו את הבעילה בתחילה בשבת, למשנה (שבת קמו א):
שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי.
הראשונים על משנה זו הקשו, מדוע מותר לכתחילה לשבור את החבית, הרי מקלקל הוא ופטור אבל אסור, וכתב הר"ן (סא ב מדפי הרי"ף):
פירש"י ז"ל דאין במקלקל שום איסור שבת, ולא נהירא, דנהי דכל המקלקלין פטורין, איסור מיהא איכא, אלא היינו טעמא, דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור, הכא משום צורך שבת שרי לכתחילה.
וה"מאירי" (קמה ב) כתב:
ר"ל שאם החבית מלאה גרוגרות ואינו יכול להוציאם שוברה באיזה מקום שבה בסכין או בסייף שהמקלקל לצורך אוכל מותר לכתחילה ובלבד שלא יתכוין לעשות בה נקב יפה עד שיעשהו כלי וז"ש לשון שובר שלא יכוין בנקב לעשותה במדה ובנוי עד שיהא ככלי.
וב"דברי מנחם" להרב מ"מ כשר (סי' מב) הקשה על דבריהם:
והנה בר"ן שם תירץ דמשום סעודת שבת התירו לכתחילה. וקשה לכאורה היכא מצינו דהתירו משום צורך שבת איסור שבת וגם במאירי תירץ משום אוכל נפש מותר אפילו לכתחילה וקשה ג"כ היכא מצינו דמותר איסור משום אוכל נפש בשבת וכו'.
מלאכת מחשבת
בגמרא בכריתות (יט ב) מובא:
אמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ואי מתעסק בשבת פטור מאי טעמא מלאכת מחשבת אסרה תורה.
הקשו על דברי הגמרא, שלכאורה יש סתירה במתעסק בחלבים ועריות, שהרי ברישא נאמר שחייב, רק כיון שנהנה, אבל אם לא נהנה פטור, ואילו מהסיפא יוצא, שרק בשבת שיש בה גדר מיוחד של "מלאכת מחשבת אסרה תורה" פטור, אבל בשאר איסורין, יהיה חייב לכאורה אך כשלא נהנה.
בהבדל בין מתעסק לבין מלאכת מחשבת, חידש רבי עקיבא איגר (שו"ת סי' ח):
ונ"ל דבר חדש דמה דממעטינן מאשר חטא בה פרט למתעסק, לא דמתעסק לא נעשית העבירה כלל אלא דמקרי עבירה בשוגג, ואך בשוגג כהאי ממעטינן מאשר חטא בה דפטור מקרבן אבל מ"מ מקרי שגגת איסור, אבל מה דממעטינן מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה היכא דליכא מלאכת מחשבת אינו בכלל מלאכה ולא נעשה העבירה כלל.
ונראה להסביר את דבריו, שבשאר איסורין, אם עשה את המעשה אף שמתעסק, אובייקטיבית נעשה כאן איסור, אלא שאין ליחס אותו לאדם שעשהו, והכוונה היא זאת שמקשרת בין המעשה לעושה, כעין המובא במסכת שבועות (כו א):
ת"ר: (ויקרא ה) "האדם בשבועה" – פרט לאנוס.
לעומת זאת, "מלאכת מחשבת אסרה תורה" זוהי הגדרת עצם שם מלאכה2, שאם אין כאן מלאכת מחשבת אין כאן מלאכה ולא נעשה כאן מעשה אסור כלל.
יש להבין, אפוא, את הגדר המיוחד של "מלאכת מחשבת", המגדיר מלאכה לעניין שבת.
דרשו חז"ל במכילתא דרשב"י (פרשת בא, יב טז):
"כל מלאכה לא יעשה בהם" – יכול לא יקנב את הירק ולא ידיח את הכלים ולא יציע את המיטות? הרי אתה דן: נאמר כאן "מלאכה" ונאמר להלן (שמות לה כא) "מלאכה" במשכן, מה מלאכה האמורה במשכן – מלאכה שיש עמה שאובה, אף מלאכה האמורה כאן – מלאכה שיש עמה שאובה.
וכן דרשו שם בהמשך (פרשת משפטים, כ י), אלא ששם הלשון:
מלאכה שיש עמה מחשבה.
ונראה לבאר את המכילתא, שמלאכות שבת אינן מלאכות הנעשות בשטף החיים באופן טבעי שאין עמן מחשבה מיוחדת, אלא הן מלאכות שהאדם פועל בהן שלא כדרך הטבע, ובהן מתבטאת יצירת האדם ופעולתו בטבע. ואפשר שנקטו חז"ל לשון "שאובה", כעין מים שאובים שפוסלים במקוה משום שאינן טבעיים והאדם פעל בהן3.
הגדרה זאת היא הגדרה בעצם המלאכה, שאם אין עמה מחשבה אינה מלאכה, כקינוב ירק והצעת המיטות. המחשבה במלאכות שבת אינה רק מיחסת את המעשה לעושה, אלא היא קובעת שם מלאכה על המעשה.
בדומה להגדרת המכילתא ל"מלאכת מחשבת", הגדיר גם רש"י על הגמרא בביצה (יג ב):
ומי איכא מידי דלענין שבת לא הוי גמר מלאכה, ולמעשר הוי גמר מלאכה? – מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי: ולא? והא גרנן למעשר, דתנן: איזהו גרנן למעשר? הקשואין והדלועין משיפקסו, ושלא פקסו – משיעמיד ערמה. ותנן נמי גבי בצלים: משיעמיד ערמה. ואילו גבי שבת – העמדת ערמה פטור! אלא מאי אית לך למימר – מלאכת מחשבת אסרה תורה, הכא נמי: מלאכת מחשבת אסרה תורה.
ופירש שם רש"י:
אלא מאי אית לך למימר – אף על גב דלמעשר הויא מלאכה, לשבת – מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות, אסרה תורה, שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל, והתם מלאכת מחשבת כתיב.
הרי שהגדרת המלאכה משתנה ממעשר לשבת, שבמעשר ההכנה לאכילה נחשבת כגמר מלאכה, ואלו דברים הנעשים כחלק מהחיים הטבעיים, ולכן בשבת אם העמיד ערימת בצלים אין כאן מלאכה לעניין שבת, אלא רק דברים שאינם טבעיים ויש עמהם מחשבה. וכן כתב שם רבינו חננאל:
הנה הפקוס בקישואין, הוא גמר מלאכה למעשרות, לגבי שבת שרי, שהא אנן מפקיסין ואכלינן בשבת, אלא בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ולא קא מכוין לפקוסי משום מלאכה אלא לאכשורי אוכלא4.
מבואר בדבריו, שדבר הנעשה בטבע האכילה אינו מלאכה לעניין שבת, אלא הוא חלק מהחיים הטבעיים של האדם ואין כאן ביטוי לאדם כיוצר ופועל בטבע.
מעתה תובן סברתם של המאירי והר"ן בעניין "שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות", שמשום אכילה התירו לשבור חבית ולאכול, שזהו חלק ממעשה האכילה שאין בו משום מלאכה בשבת5.
בעילה בתחילה בשבת
לעיל הבאנו את פסק הרמב"ם:
תשמיש המטה מעונג שבת הוא, לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים מלילי שבת ללילי שבת, ומותר לבעול בתולה לכתחלה בשבת ואין בזה לא משום חובל ולא משום צער לה.
ביחס לבעילה בתחילה בשבת, יש לדון האם היא בכלל "מלאכת מחשבת" או לא. ככלל, אין צד איסור בביאה בשבת, אלא אדרבה "מעונג שבת הוא", כדברי הרמב"ם, והסיבה לכך היא מפני שזה כאותן מעשים טבעיים שאין עמהם מחשבה ואינם יציאה מהחיים הטבעיים. גישה הפוכה מצאנו אצל כת הקראים, שדבריה מובאים ב"אבן עזרא" (שמות לד כא), על הפסוק: "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות":
וטעם בחריש ובקציר – שהם עיקר חיי האדם. אמר ענן ימחה שמו כענן. כי זה על משכב האשה. והלא תכסהו בושה. כי אם אמרנו כי ביד הגבר החריש. הלא במלת קציר יחריש.
נראה, שהירושלמי שרצה לדמות בעילה בתחילה לשובר את החבית, רצה לומר שאף בעילה ראשונה היא כשאר ביאות, והיא כחלק מהחיים הטבעיים ואינה קשורה כלל לאיסורי מלאכה, כמו קינוב ירק וכמו פקוס קישואין שהם דברים הנעשים כחלק מהאכילה.
פסק הגמרא שמותר לבעול בתחילה בשבת, אינו נובע ממהלך כל הסוגיא, כיון שהוא דן בבעילה הראשונה כדבר טבעי שאין בו שם מלאכה כלל, ולכן בכל אופן מותר לבעול. גישה זו נראה שהלך בה הרמב"ם, שהביא שמותר לבעול בתחילה בשבת בהלכות הדנות בענייני עונג שבת ולא בהלכות הדנות בגדרי כל מלאכה ומלאכה, כיון שע"פ פסיקת הגמרא ההיתר לבעול בתחילה בשבת אינו מצד גדרי המלאכות עצמן אלא מצד עצם הגדרת המלאכה בשבת.6
1 מסכת עירובין (מז ב): "שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן", ומסכת ביצה (ד א): "רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן".
2 הביטוי "מלאכת מחשבת אסרה תורה" אינו מופיע במסכת שבת, ונראה שדבר זה בא ללמדנו שביטוי זה לא קשור לנושאי המסכת, שכן מסכת שבת עוסקת בהגדרת המלאכות עצמן, ואילו ביטוי זה עוסק בשם מלאכה בכללו ובשביל להבדיל בינו לבין נושאי המסכת, הוא לא הובא שם. וע"ע בספר "מצוה ברה" עמ' רמב, לגבי "מזוזה חובת הדר", שגם ביטוי זה לא הובא בסוגיות העיקריות העוסקות במזוזה, ודבר זה בא ללמדינו על משמעותו, ע"ש בהרחבה.
3 לשון הרשב"א ב"שער המים" (פ"ה ה"א): "כל שבאין מים ממנו למקוה מתוך ידי אדם נחשבין כשאובין".
4 אין כוונתו שפיקוס מותר בשבת, אלא רק לאכול מיד, אך מ"מ נראה מדבריו שכיון שמעשה זה עושה כדרך אכילתו הרגילה ולא כמלאכה, הוא מותר בשבת משום שאין זה "מלאכת מחשבת". וכן כתב בשבת (עד ע"ב) לגבי "בורר ואוכל לאלתר": "ומסקינן לשמעתיה שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד, וכעניין הזה גרסינן בגמרא ביו"ט פרק א תנן התם: המקלף שעורין מקלף אחת אחת על יד ואוכל, ואם קילף ונתן לתוך חיקו חייב. א"ר אלעזר: וכן לשבת. והא רב מקלפי ליה כסי כסי, ור' חייא מקלפי ליה כסי כסי? אלא אי איתמר אסיפא איתמר: המולל מלילות של חיטין (למחר) מנפח על יד על יד ואוכל, ואם ניפח ונתן לתוך חיקו חייב. א"ר אלעזר: וכן לשבת. מ"ט? דמלאכת מחשבת אסרה תורה והאי לאו מלאכת מחשבת היא, דלא קא מכוון במלאכה אלא לאכילה בלבד".
5 הר"ן והמאירי הביאו סברא זו להתיר לכתחילה מקלקל שאינו איסור דאורייתא אלא דרבנן, אך עכ"פ נראה שסברא זו היא ביסוד המלאכות, וכדברי רבינו חננאל שהבאנו לעיל.