צא ולמד
בשיחה זו נדון בשתי דרשות שדרשו חז"ל כפתיחה לפרשת ויצא1:
א. 'ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה' רבי פנחס בשם רבי הונא בר פפא פתח (משלי ג') 'אז תלך לבטח דרכך… אם תשכב לא תפחד' 'אז תלך לבטח' – זה יעקב דכתיב 'ויצא יעקב', 'אם תשכב לא תפחד' מעשו ומלבן 'ושכבת וערבה שנתך' – 'וישכב במקום ההוא'.
ב. רבי שמואל בר נחמן פתח (תהלים קכ"א) 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים' אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני [=למלמדי ולעושי], 'מאין יבוא עזרי' אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה 'ויקח העבד עשרה גמלים' וגו' ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד. רבי חנינא אמר גדוד שלחו. רבי יהושע בן לוי אמר שילח עמו אלא שעמד עשו ונטלה ממנו. חזר ואמר: מה אנא מובד סברי מן בריי [=מה אני מאבד בטחוני מבוראי] חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי אלא 'עזרי מעם ה'… אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך הנה לא ינום ולא יישן… ה' ישמרך מכל רע' מעשו ומלבן 'ישמור את נפשך' ממלאך המות 'ה' ישמר צאתך ובואך' -'ויצא יעקב'.
נראה שחז"ל בדרשותיהם עמדו על הביטוי "ויצא יעקב" ודרשו אותו בכיוונים שונים.
נעיין בכל דרשה בפני עצמה.
א. יש להבין מה מוסיפה דרשה זו להבנתנו ולידיעותינו. הסיפור של יעקב מפורש בתורה, ומה מוסיפה ההקבלה לפסוק במשלי?
נראה, שהמדרש מדגיש את הביטוי "אז תלך…". כדי ללכת לבטח צריך לעשות הכנה כל שהיא, אותה עשה יעקב. ה'שפת אמת'2 מביא את דברי הזוה"ק3:
בזוה"ק מי שרוצה לירד לבור עמוק צריך מקודם לקשר עצמו בחבל חזק שלא ישתקע שם. כן ויצא יעקב מבאר שבע שנשבע להקב"ה בכל לבו. כנודע ששבועה הוא כלל חיות האדם. שהוא הז' מדות שיש באדם. ואז הלך לחרן. וז"ש במדרש אז תלך לבטח כו'. כי כשמוסר אדם כל הז' מדות שלו ונעשה בו רק רצון אחד תמיד להשי"ת. נק' אז. והוא למעלה מהטבע. ואז יכול לילך לכל מקום שרוצה בלי פחד.
לפני שיצא יעקב, קישר עצמו לקב"ה, כדי שגם בהיותו בעומקה של חרן, יישאר מקושר למקורו.
המדרש מדגיש בפסוק את המילים "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה".
כיון שיעקב יצא מבאר שבע, כיון שגם כשיצא נשאר מקושר לבאר שבע, לשבועה שנשבע לה', לקישורו למקורו הרוחני, הרי שהוא יכול ללכת לחרן: "אז תלך לבטח".
כאשר אדם יוצא ממקום בו בנה את עולמו הרוחני ויורד לבור – יורד אל עומקו של העולם הזה, עם כל סיבוכיו וקשייו, הוא חייב לקשור עצמו בחבל חזק למעלה. ישנה חשיבות בהשארת קשר אל המקור הרוחני, הנותן כח ויכולת להתמודד עם חרן, עם העולם הגשמי בכל עצמתו.
ב. הדרשה השניה מדגישה את בדידותו של יעקב. "ויצא יעקב". יעקב יצא מבית אבא, יצא ממקום בו גדל, מבחינה גשמית ורוחנית, הוא מגלה שהוא בודד. דווקא בדידות זו גורמת לו לגלות את בטחונו בה'. ה"שם משמואל" מדייק בלשון המדרש4:
וראיתי למפרשי המדרש הנ"ל שהגיהו ומחקו תיבת חזר, ובודאי בפשיטות צדקו בדבריהם שמתיבת חזר משמע שתחילה היה מתייאש ח"ו אלא שחזר מהיאוש, וזה לא ייתכן לומר על יעקב אבינו ע"ה דכולי יומי בחד קטירא אתקטר.
ויש לפרש בלי הגהה דודאי איש הבוטח בה' ומשליך על ה' יהבו ואינו מחשב חשבונות, אלא סומך על השי"ת שהוא יישר דרכו ויפלס מצעדו לטוב הוא בעל מדה טובה מאד, אבל נראה שעוד טוב ממנו הוא המחשב דרכו ומבין שאין לו עפ"י דרך הטבע שום רווח והצלה וכל חיותו איננה עפ"י דרך הטבע כלל, והוא איש אובד עצות, וחוזר ואומר לנפשו אף שאין לי תקווה עפ"י דרך הטבע מכל מקום הנני מייחל ומקווה לתשועת ה' ובוטח בעזר השי"ת מאתו למעלה מן הטבע, זה טוב יותר, והוא כענין ויתרון האור מן החושך, שלעומת שיש חושך בעולם ירגיש טובת ומתיקות האור עוד יותר, ועוד בו תועלת כי הבלתי מחשב כלל כנ"ל יש עדיין חשש פן באחד הזמנים יעבור עליו רוח לחשוב כי תשועתו בדרך הטבע, כי האדם בעל שינוי ולא רבים יחכמו בכל עת ובכל שינוי הזמנים ושינוי מצב הרכבת גופו, אבל המחשב ומבין בטוב שאין לו תשועה עפ"י דרך הטבע, איננו עוד תחת חשש הנ"ל.
יעקב "חזר ואמר" – רק לאחר שראה שבדרך הטבע אין לו על מה לסמוך, גילה יעקב את בטחונו המלא בה'.
ה"שם משמואל" רואה יתרון באדם שמחשב את דרכו, בודק את הצלחתו בצורה טבעית, ומגלה שהוא עומד בפני מבוי סתום – ואז הוא בוטח בה'.
דוקא בזמנים הקשים בהם מגלה האדם כי העולם הזה אין בכוחו לספק תשובה ופתרון לבעיותיו, הוא מגלה ש"אין עוד מלבדו", שבכל מקום ובכל זמן נמצא איתו ה'. הבנה זו מגלה, שגם כאשר היה נראה שהדברים מסתדרים, שיש לאדם אפשרות להתקדם בצורה טבעית, גם אז היה זה מכח השגחתו ית'.
בתפילת "נשמת" אנו אומרים "בכל עת צרה וצוקה אין לנו מלך עוזר וסומך אלא אתה". דוקא עת צרה וצוקה מגלה לנו מחדש, כי "אין לנו מלך אלא אתה" – גם כאשר איננו בעת צרה.
בזמנים בהם העולם החומרי מתמוטט, נפתח לאדם פתח לראות כיצד כל חייו מודרכים מכח השגחת ה' עליו, ובטחונו בה' גדל ומתחזק.
"ויצא יעקב" – יעקב עומד בבדידותו, ללא כל דרך טבעית להצליח בחייו, והוא מגלה כי יציאה זו היתה יציאה מהבנתו הקודמת, וגילוי חדש, עליון יותר, של בטחון בה'.
1 בראשית רבה פרשה ס"ח, א' ב'.
2 שנת תרל"ה.
3 ח"א, קי"ב ע"ב.
4 שנת תרע"ח.