שפע טובה והצלחה – ע"פ הרצון
בפרשת השבוע מופיע ענין המן. פרשיה זו בתורה, מלמדת אותנו לימוד יסודי בגישה למזונות האדם ולירידת השפע האלוקי גם בחיי היום-יום. אנו אף מוצאים ביטוי לכך בהלכה לגבי הפרשיות שנכון לאומרם בכל יום (שו"ע,או"ח,א,ה) :
טוב לומר פרשת העקדה ופרשת המן
טעמו של דבר הוא בכך שפרשה זו הינה מודל לצורת בקשת המזונות של האדם, שכן היא בונה בנו את היחס לשפע האלוקי. ננסה לעמוד על נקודה מסוימת העולה מדברי חז"ל בעניין המן שממנה עולה הבנה עמוקה והדרכה יסודית עבורנו בעבודת ה'.
דורשים חז"ל (שמות רבה, בשלח, פרשה כה) :
'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים' הדא הוא דכתיב [=זהו שאמר הכתוב] : (תהלים קמה) 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון', … ואומר 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון' , לכל חי מזון אין כתוב כאן אלא לכל חי רצון שהוא נותן לכל אחד ואחד רצונו מה שהוא מבקש. וכן לעתיד לבוא נותן הקדוש ברוך הוא לכל אחד ואחד כל מה שהוא מבקש. ואם תמה אתה על הדבר, ראה מה עשה לישראל בעוה"ז שהוריד להם המן שהיה בו מכל מיני מטעמים,והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה שכן כתיב (דברים, ח) 'זה ארבעים שנה ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר' , מהו 'דבר' ? כשהיה מתאוה לאכול דבר והיה אומר בפיו: אלולי היה לי פטמא אחת לאכול, מיד היה נעשה לתוך פיו טעם פטמא. דבר היו אומרים והקדוש ברוך הוא עושה רצונם. אמר ר' אבא אף דבר לא היה אומר בפיו אלא חושב בלבו לומר מה שנפשו מתאוה, היה הקדוש ברוך הוא עושה רצונו והיה טועם טעם מה שהיה מתאוה
חז"ל מתארים שה' נענה לרצונותיו האישיים של כל אחד ואחד. לכאורה יש מקום לשאול, מדוע הקב"ה נענה באופרן פרטני לבקשתו של כל אדם? כביכול משמע שדרישתו של האדם המקבל, היא המגדירה את השפע.
נראה שטמון כאן יסוד עמוק בהבנת הרצון של האדם ומשמעותו.
הרצון יוצר את כלי הקיבול, כפי גודל הרצון כך גודל הכלי. רצונו של האדם, הוא אשר בונה את אישיותו ואופיו של האדם, ובהתאם לכך קובע את יחסו למציאות חייו.
יכולת הקבלה של האדם, התלויה ברצון, היא אשר דרכה זוכה האדם להתחבר לשפע האלוקי. יסוד זה מתבאר בדברי הרמח"ל (אדיר במרום, עמ' צג):
אין המשפיע משפיע לפי בחינת עצמו אלא לפי בחינת המקבל ממנו
כלומר, ההשפעה תלויה לא בעוצמת השפע אלא בכלי המקבל. הוא הקובע את עוצמת השפע.
זהו כלל יסודי, הנוגע למישורים רבים בחיינו. בנוגע לחינוך ילדים, תלמידים וכד'. עלינו לגשת לכך מתוך ההכרה, שלא חכמת המלמד ותבונתו היא הקובעת אלא כושר ההכלה והקבלה של השומע.
כך אפשר להבין את הפסוק (תהלים,לג,כב):
יְהִי חַסְדְּךָ ה' עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ
עומק פשוטו של מקרא הוא, שהחסד של ה' עלינו נקבע על פי הצורה בה אנו מייחלים אליו. ככל שרוצה האדם יותר בחסדו של ה' ומייחל אליו יותר – כך גם יהיה השפע שיגיע אליו. זו עומק כוונת חז"ל שה' עושה את רצון האדם. המן ירד לכולם באותה צורה, אך בכל זאת טעם בו כל אחד מה שהיה רוצה, שכן השפע היורד מן השמים נכנס לתוך הכלי שבונה לו האדם, וכלי זה הוא הרצון1.
דרכו של רבי ישראל מסלנט, היתה להתבונן על הדברים מן המקום המוסרי ומתוך פנימיות הנפש. אמרו לו לרבי ישראל, שאת מידת הזריזות אפשר ללמוד מצבא הצאר שברוסיה. במשך עשרים וחמש שנים, החיילים מתאמנים באינטסיביות מעלות השחר עד שעות הלילה המאוחרות ולא רואים שינה לעינהם. ר' ישראל הגיב ואמר: "בצבא הצאר מתחנכים עשרים וחמש שנים לעצלנות" . הא כיצד? בכל בוקר כשמעירים את החייל, הוא אומר לעצמו: "עוד עשרים וחמש שנים, אני אישן כל היום…" וכך כל יום הוא חוזר על המשפט המבטא את כיסופיו ליום השחרור בו יזכה סוף סוף לישון כל היום. רבי ישראל היה אומר- "אל תסתכל מה האדם עושה, הסתכל מה זה עושה לאדם". לא על פי התנהגותו החיצונית, אלא כיצד הדברים פועלים בנפשו פנימה.
הרצון הוא אשר יקבע את מבטו של האדם על ארועי חייו ועל כלל המציאות. יסוד זה עולה מדברי המגיד ממזריטש ('מגיד דבריו ליעקב', אות קס"ד), בביאורו מדוע עם ישראל לא הצליח לשתות מים ממרה:
וזה פירוש: "כי מרים הם" , רוצה לומר- ישראל היו עדיין מרים
משום שבני ישראל היו מרים, לא הצליחו לשתות. עיצוב המציאות תלוי בכלי הקיבול, בנפשו ורצונו של האדם. לאותה מציאות, אנשים עם אופי שונה, מתיחסים באופן שונה לגמרי.
כאשר באים ממקום של רצון טוב ושאיפות גדולות, החיים עצמם כבר מתברכים. מתוך שנעשים כלים ראויים לשפע האלוקי זוכים לשבוע מטוב ה' : פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן
אפשר לכפות על האדם למרות רצונו לעשות מעשים, אך אי אפשר לכפות על האדם להתקדם מבחינה רוחנית. בכפיה אפשר להישגים, אך בשום פנים אי אפשר להגיע להשגות.
אם אין האדם רוצה, איננו כלי קיבול לרוח. רק רצון גורם לידיעות הרוחניות להיכנס לאדם ולעשות בו שינוי והתקדמות.
כך סיכם את הדברים הרב אשלג בשלוש מילים (תלמוד עשר ספירות,ח"א,פ"ב):
אין כפייה ברוחניות
1 הכוונה כמובן לרצון אמיתי ופנימי ולא לרצון חיצוני הנובע מלחצים חברתיים או תאוותניים
שיעור מרתק, תודה רבה