מכות כ"ד (ע"א) – חורבן וגאולה – לימוד מקל וחומר, בנין אב וגזירה שוה
הקשר בין הדין הנלמד למידות קל וחומר, גזירה שוה ובנין אב מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י וביאור הרב קוק למידות הללו.
מסכת מכות דף כ"ד ע"א:
וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק אמרו לו מפני מה אתה משחק אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א) "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב (ישעיהו ח) "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב (מיכה ג) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" [וגו'] בזכריה כתיב (זכריה ח) "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם" עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.
החכמים חבריו של ר"ע לא למדו קל וחומר. ראו הם ושמעו את הצלחתם של עובדי ע"ז ולעומתם את צערם של ישראל וזה גרם להם בכי.
רבי עקיבא כשרואה הוא את הצלחתם של עובד ע"ז רואה הוא יחד עם זה גם את הצלחת עושי רצונו יתברך, את ישראל, ומבין הוא שאם עוברי רצונו כך, עושי רצונו על אחת כמה וכמה.
"משפטי ה' אמת צדקו יחדיו אמר ריש לקיש זה קל וחומר" (ילק"ש תהילים י"ט)
קל וחומר מלמד אותנו להביט על המציאות בכללה. אם עוברי רצונו שמנהיגם הקב"ה במידת הדין כך נהנים ושמחים, עושי רצונו המונהגים במידת הרחמים, על אחת כמה וכמה שיהנו, ומצבם ההווה ארעי הוא.
לאחר מכן בראותם שועל יוצא ממקום קדש הקדשים בוכים החכמים ור"ע מצחק. מביא הוא את הפסוק (בישעיה ח'):
ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו
ומתוך השאלה מה ענין זה אצל זה אומר ר' עקיבא:
אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה
באוריה כתיב (מיכה ג') לכן בגללכם ציון שדה תחרש
בזכריה כתיב (זכריה ח') עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים
מה פשר דברי רבי עקיבא.
אף לימוד זה הוא במידה מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם.
נראה שהלימוד הוא בבניין אב.
שני עדים הם בניין אב לנבואת אוריה וזכריה. זו המשמעות שהכתוב כינה אותם כעדים "ואעידה לי עדים נאמנים".
כשם ששני עדים תלויים זה בזה "ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה" אף נבואת אוריה וזכריה תלויות זו בזו ורק קיומה של האחת מבטיח קיומה של השניה.
ומתאימים הדברים ללומדם בבנין אב1. עדים הם בחי' נצח והוד, תרי פלגי דגופא ושני העדים יחדיו, על פיהם, "יקום דבר"2 "ועמדו שני האנשים" שהם בחי' שני רגליים אשר יחדיו מעמידים ויחדיו מהלכים.
כך גם נבואה היא בנו"ה3 ושני הנביאים האחד הוא בחי' הוד והשני נצח.
אוריה הוא בחי' הוד. נבואתו היא בחי' הוד הנהפך לדוה.
על זה היה דוה ליבנו… על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. (איכה ה', י"ז – י"ח)
וזכריה הוא בחי' נצח שהוא היסוד הקבוע לנצח נצחים.
שני הכתובים מלמדים את הראיה שהכל אחד. החורבן הוא ראשית התהליך שיגיע לשיאו לעת"ל. כשרואים את ראשית תהליך הגאולה, ראוי לשחוק ולשמוח.
חבריו של ר"ע ראו את המציאות כסוף ורבי עקיבא כהתחלה.
רבי עקיבא ראה את השועל היוצא כחלק מבנין אב4 ובניין ירושלים.
במכילתא בשלח (פרשה ג') קשרו את ירושלים גם לגזירה שוה:
ר' ישמעאל אומר מה תצעק אלי, בזכות ירושלם אני אקרע להם את הים שנא' "עורי עורי לבשי עוזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקדש כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא" (ישעיה נ"ב) ואומר "עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' עורי כימי קדם דורות עולמים הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין הלא את היא המחרבת ים מי תהום רבה השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים" (שם נ"א).
הלימוד בגזירה שוה "עורי עורי לבשי עוזך" "עורי עורי לבשי עוז" מלמדת על הקשר בין "לבשי בגדי תפארתך ירושלים" לבין "הלא את היא המחרבת ים… השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים".
ישראל לבוש הם לירושלים. הם המעטה החיצוני לפנימיות שהוא ירושלים. אף בקריעת ים סוף היו ישראל בחיצוניותם כעובדי עבודה זרה. "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז" ורק בזכות פנימיותם אשר תחת לבושם, ראויים היו לגאולה "לעבור גאולים".
בגזירה שוה אנו פונים אל הפנימיות השוה5, ג"ש שייכת למידת התפארת6 ועל כן למדו מתפארת ירושלים לקריעת ים סוף בגזירה שוה.
1 לשון האר"י בבנין אב: "לפעמים תקבל מצד התפארת הנקרא אב, בנטותו לצד הנצח או לצד הוד הנקרא כתוב אחד. וזהו בנין אב מכתוב אחד ולפעמים ההכרעה בין שניהם נצח והוד. זו בנין אב משני כתובים שהם נצח והוד".
2 עי' בדוגמא של שני עדים כדוגמא לתהליך של ג' מידות הראשונות – לימוד מקל וחומר, מגזירה שוה ומבנין אב.
3 שערי אורה, השער השלישי והרביעי, ספירה שביעית ושמינית: "כי נבואת כל הנבראים היא בנצח והוד ומהם יונקין".
4 בתיקוני זהר דף ט"ז. אמרו "ובכולהו (כל האותיות) לא בעא למתחל אלא באות ב' בגין דאיהו בנין אב בניינא דעלמא ובה שארי למתחל בגין דבה עתיד למבני ירושלם כמה דאת אמרת בונה ירושלים ה' וכו'".
5 לשון הרב קוק בגזירה שוה: "וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה… שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה".
6 לשון האר"י בביאורו לגזירה שוה: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו"ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".