מכילתא ויקהל (ל"ה, א') – לימוד מקל וחומר
מכילתא ויקהל (ל"ה, א')
לפי שהוא אומר: ועשו לי מקדש, שומע אני בין בחול בין בשבת… והדין נותן: ומה עבודה שאינה באה אלא מכח המכשירין, הרי הוא דוחה שבת, מכשירי עבודה שאין להם מלא מכחן אינו דין שידחו את השבת, כגון: שניטלה קרנו של מזבחי או שנפגמה הסכין שומע אני יתקנם בשבת?! ת"ל:" ויקהל משה" – בחול ולא בשבת.
והדברים קשים. הרי בכל התורה מכשירין קלין מן המצוה עצמה והדברים מרפסיין אגרא (ע' מרכבת המשנה).
נראה בביאור הענין שאפשר לראות את העבודה שהיא השלמת צורת הכלים. יסוד לדבר עיין בדברי בית ישי ס' קכ"ג, זו לשונו:
דהנה בעלי התוספות בריש פרשת תרומה כתבו וז"ל: "שמן למאור" – תימה, שכל הפרשה בצרכי בנין, חוץ מפסוק זה שהוא צורך שלחן גבוה, ואינו אומר חטים ללחם הפנים וכבשים לתמידין ועצים למערכה, וי"ל ששלשתן צורך בנין הם, שמן המשחה שבו נמשחו ונתקדשו כל כלי המשכן וקטורת נמי שכן דרך מלכים שמבשמין להם הבית קודם שיכנסו לתוכו, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה כו', ושמן למאור שכן דרך המלכים להדליק נר לפניהם קודם שייכנסו לבית, ואף על גב דלאו לאורה הוא צריך ומכל מקום הוא כבוד של מעלה. עכ"ל.
ובהערה שם הוסיף:
ואתי שפיר בזה מאי טעמא קרויה המנורה בתורה מנורת המאור, והמזבח הפנימי מזבח קטורת הסמים, מה דלא אשכחן כוותיה בשאר הכלים שאין המזבח החיצון קרוי מזבח הקרבנות וכדומה. והוא משום דהנרות והקטורת הם מצורת הכלים שכך הוא שלמות צורת הבית להיות שם מנורה דולקת ומזבח עם קטורת מוקטרת.
ומה שכתב שם בענין המנורה יש להרחיב לכל המקדש וכליו שהמקדש הוא התכלית והעבודה היא צורת המקדש השלימה1.
בהבנה זו יובן אף הקל וחומר. אם עבודה שהיא רק השלמת הכלים המכשירין, דוחה שבת, הכלים עצמם שהם צורת הבית על אחת כמה וכמה.
אכן, נדחה הקל וחומר מכח הפסוקים. יש לומר שהדחיה באה משום שהעבודה היא צורך העולם, שהרי העולם עומד על העבודה (עי' לשון הרמב"ם סוף ספר עבודה), ועל כן דוחה עבודה את השבת, ולא משום צורת המקדש.
עכ"פ הקל וחומר אף הוא במקומו עומד על יסודות איתנים.
עניינו של הקל וחומר הוא שדבר שדוחה שבת הוא משום חיונותו והכרח קיומו שאי אפשר לעולם להתקיים בלעדיו.
זו בחינה של מידת הדין שיש הכרח לקיים הדבר. עבודה היא בחי' של חיוב והכרח שהרי דוחה שבת, ואם העבודה שהיא רק השלמת צורת הכלים דוחה שבת, הכלים עצמם על אחת כמה וכמה שהם מוכרחים ואינו דין שיידחו את השבת?
1 עי' בספר טללי חיים ויקהל פקודי על האומנות שבמשכן שיש מטרה בכלים לעורר אמונתם ודבקותם באביהם שבשמים וזו לשונו שם (עמ' תמ"ז): "למעשה, זוהי המשמעות של 'האומנות'. האומנות באה לקרב את היסודות המופשטים שנתפסים רק בשכל זך וטהור, ולהביאם לכלל הרגשה וחוויה עמוקה. כך לדוגמא, ציור נאה, או מנגינה פנימית וטהורה, מעוררים את הלב, את רגשי הקודש, ומקרבים את האדם אל הקדושה. האומנים הם אותם אנשים אשר יודעים לתרגם את העניינים המופשטים לכלל תנועות נפש וחויה רגשית. השירה והציור, כל דרכי הביטוי לרחשי הלב, הם הם התרגום של העקרונות המופשטים, המחברים את כל ישראל אל הקדושה. כמו לדוגמא הפיוט "לך אלי תשוקתי" של רבי יהודה הלוי הנאמר בפתיחת יום אדיר בימי השנה, יום הכיפורים, או "עת שערי רצון" הנאמר קודם התקיעות, פיוטים מרטיטי לב, המעוררים את כיסופי הקודש והדבקות האלוהית. פיוטים אלו אינם פונים אל השכל, להסביר לו את חשיבות התשובה וגדולת הימים הנוראים. פיוטים אלו מדברים בשפתו של הלב החי, של ההרגשות העמוקות החבויות במעמקי הנפש של כל איש ישראל. הם נוגעים ישירות בנקודת החיים ומחברים את נפשו של האדם אל חיי הקודש.
זוהי חכמת הלב, החכמה היודעת לגעת ברחשי הלב, החכמה היודעת לתרגם את האורות המופשטים, הממלאים את השכל והמחשבה, ולהביאם ישירות אל הלב, בנאמנות אל האור העליון, תוך המחשה חזקה ומעוררת את חיי הנפש. בצלאל ואהליאב, וכל חכמי הלב, היו אומנים, אומני קודש, אשר בפנימיות לבבם היו מאוחדים עם האורות העליונים, ובכישרון אלהי מיוחד, ידעו בנאמנות גמורה להביאם לידי ביטוי בצורות הנבראים עצמם, בכלי הקודש, בבגדים ובמשכן".
וכן על פרשת ויקרא עמ' ל"ה: "אנו עלולים לטעות ולחשוב שכלי הקודש נוצרו רק בשביל העבודה שנעשית בהם, כאילו שכלי הקודש הם רק אמצעי והעבודה היא המטרה, באופן שהשפע מושפע לעולם רק דרך העבודה, ולא בעצמות הכלים ממש. לא כך הוא. כלי הקודש לא היו רק אמצעים בעבור עבודת הקודש שנעשתה בהם, אלא הם, בעצם מציאותם האירו אור עליון מאד. כל כלי וכלי הוא אור עליון, שעצם נוכחותו הוא שורש רוחני לכל העבודה שתיעשה על גביו, ולכל העבודה שתיעשה בעם ישראל , הקשורה לבחינה של כל כלי וכלי".
ועי' זהר תרומה (דף קנ"ד) שכתב על היחס שבין השולחן לבין לחם הפנים:
שלחן דא איהו לתתא לשואה עליה לחם דאפיא. מאן עדיף דא מן דא, לחם או שלחן … אלא שלחן איהו עקרא בסדורא דיליה לקבלא ברכאן דלעילא ומזונא לעלמא… וההוא לחם איהו איבא ומזונא דקא נפיק מהאי שלחן.
תרגום: שולחן זה הוא למטה, לשים עליו לחם האפיה. מה עדיף זה מזה, לחם או שולחן… אלא השולחן הוא העיקר, בסדור שלו לקבל ברכות שלמעלה ומזון לעולם… והלחם ההוא הוא פרי ומזון היוצא משולחן זה.