עירובין י"ט (ע"א) – לימוד מקל וחומר
הקשר בין הדין הנלמד למידה קל וחומר מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.
עירובין י"ט (ע"א):
אמר ריש לקיש פושעי ישראל אין אור גיהנם שולטת בהן ק"ו ממזבח הזהב מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב עמד כמה שנים ולא שלטה בו האור פושעי ישראל שמליאין מצות כרמון שנאמר (שיר השירים ו) כפלח הרמון רקתך ואמר ר"ש בן לקיש אל תיקרי רקתך אלא ריקתיך שאפי' ריקנין שבך מליאין מצות כרמון עאכ"ו
דברי ריש לקיש תמוהים לכאורה. מזבח הזהב הוא כלי במקדש העושה תפקידו נאמנה, ואילו פושעי ישראל מרדו ברבונו של עולם ובחרו ברע ומדוע שלא תשלוט בהם אור הגהנם.
ועוד, במזבח הזהב יש אש מן ההדיוט, וכנגדה הזהב מגן על המזבח מפני האש. פושעי ישראל נתקלים באור של גהנם שהיא עליונה ושונה ויש לשאול: מנין שאף היא מצילה והלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומנין לנו על אש שהיא יותר קשה מהנדון.
נראה שריש לקיש בא ללמדנו פרק בהליכות פושעי ישראל. נקדים בספור תשובתו ומותו של ריש לקיש, סיפור הדורש עיון רב.
הגמ' בבא מציעא (פ"ד ע"א) מספרת:
יומא חד הוה קא סחי ר' יוחנן בירדנא חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה אמר ליה חילך לאורייתא אמר ליה שופרך לנשי א"ל אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי קביל עליה בעי למיהדר לאתויי מאניה ולא מצי הדר אקרייה ואתנייה ושוייה גברא רבא יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה משעת גמר מלאכתן ומאימתי גמר מלאכתן רבי יוחנן אמר משיצרפם בכבשן ריש לקיש אמר משיצחצחן במים א"ל לסטאה בלסטיותיה ידע אמר ליה ומאי אהנת לי התם רבי קרו לי הכא רבי קרו לי אמר ליה אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה חלש דעתיה דרבי יוחנן חלש ריש לקיש אתאי אחתיה קא בכיא אמרה ליה עשה בשביל בני אמר לה (ירמיהו מט) עזבה יתומיך אני אחיה עשה בשביל אלמנותי אמר לה (ירמיהו מט) ואלמנותיך עלי תבטחו נח נפשיה דר' שמעון בן לקיש והוה קא מצטער ר' יוחנן בתריה טובא אמרו רבנן מאן ליזיל ליתביה לדעתיה ניזיל רבי אלעזר בן פדת דמחדדין שמעתתיה אזל יתיב קמיה כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה תניא דמסייעא לך אמר את כבר לקישא בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי וממילא רווחא שמעתא ואת אמרת תניא דמסייע לך אטו לא ידענא דשפיר קאמינא הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה] בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה.
תרגום: יום אחד היה רבי יוחנן רוחץ בירדן. ראהו ריש לקיש וקפץ לירדן אחריו. אמר לו: "כוחך – לתורה". אמר לו: "יופיך – לנשים". אמר לו: אם אתה חוזר בך, אני נותן לך את אחותי, שהיא יפה ממני". קיבל עליו. ביקש לחזור להביא בגדיו ולא יכול (לחזור). הקרהו והשנהו, ועשהו אדם גדול. יום אחד היו נחלקים בבית המדרש: הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל-יד ומגל-קציר – מאימתי מקבלין טומאה? משעת גמר מלאכתן. ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אומר: "משצירפם בכבש, ריש לקיש אומר: משיצחצחן במים. אמר לו: "ליסטים בליסטותו יודע". אמר לו: "ומה הועלת לי? שם 'רבי' קראו לי, כאן 'רבי' קורין לי". אמר לו: "הועלתי לך, שקרבתיך תחת כנפי השכינה"… חלשה דעתו של רבי יוחנן. חלה ריש לקיש. באה אחותו, בכתה (לפניו), אמרה לו: "עשה בשביל בני". אמר לה: "עזבה יתומיך – אני אחיה". – "עשה בשביל אלמנותי" – אמר לה: "ואלמנותיך – עלי תבטחו" (ירמיהו מ"ט, 11). נחה נפשו של רבי שמעון בן לקיש. והיה רבי יוחנן מצטער אחריו הרבה. אמרו חכמים: "מי ילך ליישב דעתו?" – "ילך רבי אלעזר בן פדת, שמחודדות שמועותיו". ישב לפניו, כל דבר שהיה אומר רבי יוחנן (היה) אומר לו: "שנויה (תניא) שמסייעת לך". אמר (לו): "אתה כבן לקיש?! בן לקיש – כשהייתי אומר דבר, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, ואני מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, ומאליה רווחת השמועה; ואתה אומר, שנויה שמסייעת לך'?" וכי איני יודע שיפה אני אומר?!" היה הולך וקורע בגדיו ובוכה ואומר: "בן לקיש, היכן אתה? בן לקיש, היכן אתה?" והיה צווח עד שנטרפה דעתו, ביקשו חכמים רחמים עליו ונחה נפשו.
הדברים מזעזעים ודורשים התבוננות מרובה. מה באמת התכוון ריש לקיש באומרו "מאי אהנית לי" וכי שב בתשובה על מנת להיקרא רבי? אתמהה! ומה התכוון רבי יוחנן בהזכירו לו את לסטיותו.
ריש לקיש שהיה בעצמו ראש לסטים הבין שפושעי ישראל יש להם תפקיד. חזרתם בתשובה היא המשך התפקיד. התפקיד העמוק של פושעי ישראל הוא לברר ולהוציא אל הפועל דברים שרק הרע מוציאם אל הפועל במילואם.
כך כתב הלשם בספר הדע"ה (דרוש ד' ענף י"ז סי' ה' ו'):
והאמת הוא כי הרעה הוא סבת הטובה והנגע הוא סבת העֹנג. כי על ידי הרעה יוצאים מציאת הגבורות על מציאותם היותר אפשרי שבהם. ואין תקנה להוציא את כחות ותכונות הגבורות בכל תוקפם שהוא בהתגברות יתירה היותר אפשרי שבהם אלא ברעה דוקא. כי בהיות בו איזה בחינה מתכונת הטובה והקדושה הנה מכניע את עצמו בזה למעלה ואז אינו יוצא בכל כחו, כי מתכונת הטובה הוא לבטל את עצמו ולהסתכל על זולתו להתקרב אליו, אבל תכונת הרע הוא להיפך…
זה מה שאמר ריש לקיש שגם בלסטיותו היה רבי, וגם שם היה לו תפקיד, ואל לו לר' יוחנן לבטל ולמחוק את תקופת לסטיותו.
ר' יוחנן חשב שריש לקיש צריך למחוק את עברו. הוא חש שריש לקיש מדבר על הסכין והרומח והפגיון עם "ברק" בעיניים שכן לא שכח את לסטיותו ואדרבה שמח לתקן את ידיעותיו בכלי נשק ולהפוך אותם מנגע לענג.
כך גם תובן אמרתו על פושעי ישראל המוגנים מפני אור של גהנם.
פושעי ישראל נשלחים לעולם על ידי הקב"ה. נשמתם אף היא חוצבה ממקור נשמותיהם של ישראל ובאה לעולם להוציא על ידה אל הפועל כוחות ערכים וכדומה.
מזבח הזהב אף הוא ממקור עליון שהוא הבינה1 הוא בא ואף הוא שייך לבחינת נשמה. כך כתב הכלי יקר בפירושו לשמות פרק ל' פס' א'2:
אבל מ"מ גם הנשמה צריכה כפרה, אחרי אשר הוטמאה בגוף הנגוף הזה ואינה מתכפרת בנפש הבהמה כי אין דמיון זה לזה, כי רוח בני אדם עולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה (קהלת ג.כא) ואיך תהיה נפש הבהמה הכלה ונפסד תמורה לנשמת אדם הקיימת לנצח, ע"כ צוה אל חי לעשות מזבח הקטרת, המעלה עשן וריח ניחוח לה' לכפר על רוח בני האדם העולה היא למעלה כעשן הקטורת והיא גם היא מקוטרת מור ולבונה (שיר ג.ו) של מעשים טובים. ולהורות נתן בלבבנו מ"ש (שמות ל.לו) ושחקת ממנה הדק רמז לנשמה דקה מן הדקה שצריכה גם היא כפרה כדי להעלותה אל מקום חוצבה, ומספר אמות מזבח זה יוכיח כי בו נאמר אמה ארכו ואמה רחבו. אמות יחידות לכפר בו על הנשמה שנקראת יחידה כמו שהקב"ה אחד כך היא יחידה.
כיון שירד מזבח הזהב לעולם, צריך הוא להיפגש עם אש הדינין והגבורות שהם הכרחיים למצוות הקטורת. על כן יצר לו הבורא הגנה בציפוי הזהב אשר למזבח. הזהב אף הוא שרשו בבינה ומגן הוא על המזבח מפני האש.
אף פושעי ישראל נשלחו לעולם. מעשיהם עתידים להפגיש אותם עם אש של גהנם.
פושעי ישראל כיון שנשלחו לעולם למלא תפקידם, יצר להם הבורא הגנה באמצעות המצוות אשר הם מקיימים בדרך חייהם. זה גם עומק המימרא שפושעי ישראל מלאים מצוות כרימון. המצוות נובעות מנשמתם הטהורה שנשלחה לעולם, מצוותיהם, אף אם לא במודע, נובעות מנשמתם העליונה.
מזבח הזהב ופושעי ישראל שניהם בחי' נשמות שנשלחו לעולם למלא תפקידם, ושניהם צריכים להיפגש עם האש.
מכאן הקל וחומר.
אם הזהב שהוא מועט מצליח להגן על המזבח מפני האש קל וחומר למצוות הממלאות את פושעי ישראל ורבות הן והולכות ומתרבות במשך חייהם של פושעי ישראל, שיצליחו להגן עליהם מפני אוּר של גהנם. המצוות מקורן בטוב האלוקי, באור החסד הפשוט והאינסופי. על כן ק"ו שיגנו על פושעי ישראל.
הקל וחומר מפתיע. ריש לקיש מדבר על פושעי ישראל מול מזבח הזהב. לכאורה פושעי ישראל – זה הדין והחמור ומזבח הזהב הבא לכפר היא ממידת הקל והחסד. ריש לקיש אומר להיפך והקל וחומר הוא מהכוחות המגינים על מזבח הזהב ועל פושעי ישראל, אחר ההבנה ששניהם נשלחו על ידי הקב"ה. על מזבח הזהב מגן הזהב – שהוא בחי' דין ועל פושעי ישראל מגינות המצוות שהן בחי' חסד שמקורן באור החסד הפשוט, משם באו ולשם הן מכוונות. והרי לנו ק"ו שאם הזהב מגן מפני אש הדינין ק"ו למצוות שמגינות מפני הדין והאש3.
1 עי' קהילת יעקב ערך ובמקורותיו שם.
2 דבריו הם תשובה לשאלה בדבר מיקום פרשת מזבח הזהב שלא נכתבה יחד עם כל הכלים אלא נבדלת מהם בסוף פרשת תצוה.
3 לגבי השאלה על "דיו" עי' בכללים שבארנו שבדברי אגדה לא אמרינן "דיו"