קידושין י' (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
קידושין י' (ע"ב):
תא שמע וכבר שלח יוחנן בן בג בג אצל רבי יהודה בן בתירה לנציבין שמעתי עליך שאתה אומר ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שלח לו ואתה אי אתה אומר כן מוחזקני בך שאתה בקי בחדרי תורה לדרוש בקל וחומר אי אתה יודע ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה בתרומה כספה מאכילתה בתרומה זו שביאתה מאכילתה בתרומה אינו דין שכספה מאכילתה בתרומה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה.
כמה ראשונים ניבאו בסגנון אחד לומר שאין הקל וחומר בסוגיין, ממש קל וחומר.
הרמב"ן בא מצד שביאת שפחה איסור היא, וכיצד תיקנה שפחה בביאה. ודומה הדבר למה שאמרו לעיל שאין קניינה לשם אישות, ואף יותר מזה שזו ביאת איסור. וממשיך הרמב"ן לומר:
ומתוך הדוחק יש לי לומר דלאו ק"ו ממש הוא אלא שהקישו כסף שבבת ישראל לכסף שבשפחה כנענית ונשאו בה ק"ו לחזק הדבר, וזהו שאמרו גבי שפחה כנענית לא שייר בקנינו הכא שייר בקנינו כלומר ואין מקישין כסף זה לכסף זה.
והריטב"א אף הוא אומר:
לאו ק"ו ממש הוא דהא איכא למיפרך מה לשפחה כנענית שכן אין קניינה לשם אישות אלא ודאי במה מצינו אתי עליה ונקיט לה בלשון ק"ו וכדפרשינן דכוותה לעיל.
ובתוס' ותוס' הרא"ש כתבו שלכאורה יש לומר "דיו" אסוף דינא, שהרי ביאה מאכילתה על ידי חופה, ואף כסף שיאכיל על ידי חופה ולרבין דדרשינן דיו אפי' היכא דאיכא למפרק קל וחומר, קשיא ותשובתם:
י"ל דהאי ק"ו ליתיה אלא גלויי מילתא בעלמא דבן בתירא אית ליה דאשה אוכלת בתרומה מכל טהור בביתך יאכל אותו והאי ק"ו אינו אלא לגלות אם ארוסה בכלל ביתך היא הלכך לרבנן נמי כיון דק"ו אינו עיקר מודו דלא אמרינן דיו היכא דמיפרך ק"ו.
נראה הוכחה מכל דברי ראשונים אלו, שבדווקא אמרו קל וחומר, אף שלכאורה היה ראוי לומר פסוק או היקש או מה מצינו, כיון שבמהות הדבר, שייך לימוד זה דווקא לקל וחומר. קנין שפחה שייך למידת הדין וקנין אישה שייך למידת החסד. הדין הוא ביטוי לריחוק והחסד לקירוב (כמבואר במבוא) ועל כן ביאה היא הביטוי לקרוב איש ואישה, שהיא מצד החסד והרחמים, וזה אינו קיים בשפחה שאין קניינה משום קירבה, אלא מצד מידת הדין.
נראה שהק"ו הוא, שאשה לבעלה זה קנין טבעי, שהרי נבראו להיות איש ואישה וזה עומק הביטוי שביאתה מאכילתה לעומת שפחה שאין קניינה קנין טבעי, ואעפ"כ כסף מאכיל אותה בתרומה ק"ו לאשה שבטבע שייכת לבעלה, שכסף אף הוא שלב בקנין הטבעי ומאכילתה בתרומה משום קנין כספו.
ולפי מה שביארנו על פי קונטרס השיעורים שגם באשה קנין כסף פועל מצד השייכות הממונית עוד יותר יתבאר שהכסף הוא חלק מתהליך של שייכות ממשית וטבעית.
ובן בג בג שבא מצד שיוך בקנין היינו שאשה כלל לא שייכת לכסף ואינו פועל בה את עיקר קניינה משא"כ שפחה שלכן לא נקנת קנין כספו.
השפחה שהיא בחי' דין קניינה בכסף מאכילה בתרומה שזה בחי' חסד וקירוב, קל וחומר לאשה שקנין כסף שלה יוצר קירוב וחסד, שקניינה יאכילה בתרומה.
עוד יש לדקדק בסוגיא במה שאמר רבי יהודה בן בתירה לבן בג בג שמוחזק בו שיודע בחדרי תורה לדרוש קל וחומר ומדוע אין דורש את הקל וחומר כאן משפחה כנענית והדברים תמוהים. א. מה שהקשה הקבוץ שיעורים שלכאורה מדוע צריך להיות בקי בחדרי תורה על מנת לדרוש בקל וחומר. ומה שתירץ שם בשם הגר"ח מבריסק שצריך בקיאות שלא לפרוך, הלא יש כאן פירכות רבות כמו שהובא בראשונים שהזכרנו לעיל. ועוד לא נראה מלשון שעל הפירכא מדובר כי אם על הקל וחומר עצמו.
ב. מהו הביטוי "בקי בחדר תורה" הנאמר כאן.
נראה שדווקא כאן שלכאורה במבט חיצוני הפירכא מבוארת שקנין שפחה אינו לשם אישות, צריך בקיאות בחדרי תורה הפנימיים כדי לדרוש קל וחומר.
זו תוספת הוכחה שמצד התוכן הפנימי של מידת קל וחומר באה הדרשה כמו שביארנו ששפחה מצד הדין היא, ואדרבה אין קניינה לשם אישות שזה בחי' חסד וקירוב, אלא רק מצד הדין הוא שעדיין שם כנענית עליה וצריך שמירה וריחוק ממנה, ואעפ"כ אוכלת בתרומה, כי מכל מקום חלק מביתו היא ושייכת לו, אשה לבעלה שבאה מצד החסד והרחמים והקירוב, קל וחומר שקניינה בכסף ייצור את השייכות לביתו ואת קירובו אליו לאכול בתרומה.
מצד "חדרי תורה" המבארים מידת קל וחומר שהם דין וחסד, יש לכוון את הקל וחומר. דו"ק כי נכון הוא.