זהר אחרי מות (ע"ג) – לימוד מקל וחומר
זהר פרשת אחרי מות (דף ע"ג):
רבי שמעון פתח, (שמות יב מג) זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו, וכתיב וכל עבד איש וגו', וכתיב (שם מה) תושב ושכיר לא יאכל בו, ומאי פסחא דאיהו בשרא למיכלא, על דאתרמיז במלה קדישא אסיר לכל הני למיכל ביה, ולמיהב להו למיכל עד דאתגזרו, אורייתא דהיא קדש קדשים (דקודשייא), שמא עלאה דקודשא בריך הוא, על אחת כמה וכמה.
נראה בביאור הק"ו על פי האר"י1 שחלק מעולם מונהג בדין וחלק ברחמים – אף כאן ישראל מונהגים ברחמים ואומות עובדות ע"ז – בדין.
באכילת בשר לכאורה שותפים ישראל והאומות ואין הבדל ביניהם, אף על פי כן הבדילה תורה הנהגת ישראל והנהגת האומות וקבעה "כל בן נכר לא יאכל בו". דווקא בפסח, בו נולד עם ישראל ניכרת הנהגתו המיוחדת.
ואם אכילת בשר כן, התורה שהיא קדש קדשים, שבה מלכתחילה אין שותפות לאומות, על אחת כמה וכמה שישראל נבדלין מן האומות ואסור ללמדם תורה.
על פי הרמ"ע מפאנו2 י"ל, שיש כאן שתי מדרגות. מדרגות החומריות, ומעליה הרוח שהיא התורה. ואם בחומריות אסור לשתף את האומות קל וחומר שמדרגת הרוח שמעליה אסורה ההתבוננות בה לאומות העולם.
1 לשון האר"י בק"ו: "מקל וחומר – דרשא זו מצד המלכות, שמקבלת מהתפארת פעם כך ופעם כך, כי פעם תקבל מחסד וגבורה שבתפארת, וזהו מקל וחומר. כי קל רומז לרחמים, המקילים את הדין, ומרחמים על העולם. וחומר, רומז אל הדין, המחמיר לדון את העולם, הרי מדה א'. ומדה זו, כשהעולם נידון קצת ממנו בדין גמור, וקצת ממנו ברחמים גמורים, ומרחם על העולם".
2 לשון הרמ"ע מפאנו בק"ו: "קל וחומר הרמז בה לכתר עליון בהתיחסו אצל עלת העלות כי הכתר קל הוא ואוכמא איהו בערך עלתו ועם כל זה נאסר ההסתכלות בו כל שכן במה שלמעלה הימנו וגדול כבודו שהושוה קונו לו לכל הדברות המושאל אליהם ולכל האמירות המשותפות אבל בפשיטותו לבדו המרומם על כל ברכה ותהלה איננו בא מן הדין כי הוא מחוייב המציאות מבלעדי התיחס לזולתו כלל ועליה אתמר ואין אלקים עמדי וגם אמנה במה שהוא קונה הכל ונטפל בהשגחתו אליהם כמה דאת אמר ורחמיו על כל מעשיו די לבא מן הדין להיות כנדון כמו שזכרנו".