בבא קמא ל"ב (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
בבא קמא ל"ב (ע"ב):
תנו רבנן הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב מאי חייב א"ר יוסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות לפי שאין דומה ליער יער זה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס זה לרשות חבירו נכנס אמר רבא ק"ו ומה יער זה לדעתו נכנס וזה לדעתו נכנס נעשה כמי שנכנס לדעת חבירו וגולה זה שלדעת חבירו נכנס לא כל שכן אלא אמר רבא מאי פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות והיינו טעמא דרבי יוסי בר חנינא משום דהוי ליה שוגג קרוב למזיד.
בתחילה מבין רבא (רבה) שנכנס לחנות קל הוא מנכנס ליער, שהרי בנכנס ליער ונפגע, הפוגע חייב גלות ואילו הנכנס לחנות ונפגע פטור בעל החנות מגלות.
על זה באה השאלה שהלא קל וחומר הוא.
יער קל הוא, שהרי כולם נכנסים ברשות, ורשאים לחטוב עצים ביער והנכנס יודע שיש חוטבי עצים ואעפ"כ הפוגע חייבת גלות, הנכנס לחנות, שמוזמן הוא ליכנס ובעל החנות מבקש ליכנס לחנותו, אם כן באחריותו שלא לפגוע, שכן זה מקום שמוזמנים ליכנס אליו, קל וחומר שתחייב גלות. האחריות המוטלת על הפוגע היא בבחינת דין שצריך הוא לתת דין וחשבון על ומעשיו.
ותשובת הגמ' שגלות אינה רק דין, אלא חסד הוא עם הרוצח בשגגה, שמכפרת עוונו, ועל כך דווקא משום שיותר הוא בהנהגת הדין, אינו זכאי לגלות. קרוב דמזיד הוא, ואינו ראוי לכפרה.