סנהדרין ע"ו (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
סנהדרין ע"ו (ע"ב):
ההוא גברא דמצמצמא לחיותה דחבריה בשימשא ומתה רבינא מחייב רב אחא בר רב פטר
רבינא מחייב קל וחומר ומה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון חייב בו את המצמצם נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שחייב בהן את המצמצם.
לרבינא אנו דנים בקל וחומר1
בבואנו לדון איזה מקרה ראוי להיות מונהג יותר בדין ואיזה יותר ברחמים, בודאי נדון ונאמר שרוצח חמור ממזיק ופגיעתו קשה יותר וראוי יותר לדונו בדין.
רבינא מחדש שמצאנו שדווקא ברוצח שדינו חמור שהרי נידון בנפשו, "החמירה" התורה על בית הדין, שלא יהיה להם "קל" להוציא דינו למוות. על כן לא עשה בו שוגג כמזיד ולא אונס כרצון וצריך לברר שמזיד הוא וי"א שאף התיר עצמו למיתה.
דווקא חומר שהחמרת עליו בסופו לדונו בנפשו גורם להקל עליו בתהליך ברור הדין ולקיים בו "והצילו העדה את הרוצח".
אבל מזיק שאין דינו חמור והוא נידון בתשלומין בלבד מחמירין עליו ועשתה בו התורה שוגג כמזיד ואונס כרצון. לא את נפשו אנו תובעים כי אם את השלמת החסרון שנגרם לניזק. מבחינה זו אין הבדל בין אונס לרצון ובין שוגג למזיד.
יוצא, אפוא, שמבחינת בית הדין רוצח קל הוא ומתקיים בו "והצילו העדה" ואילו מזיק חמור הוא ומתקיים בו אדם מועד לעולם.
יש להוסיף על פי תשובת הר"י מגאש, קפ"ו2 שכשדנים בנפשו אנו דנים בקנין של רשב"ע, ואין הנפש אצל האדם אלא כפקדון שאינו רשאי לעשות בו כרצונו ולכן צריך ב"ד לבדוק ולרחם בדין ואילו בממונו של אדם אנו דנים ברכוש האדם עצמו וברכושו הרי הפקר ב"ד הפקר, ואפשר להקל על ב"ד ולהחמיר בדינו ודו"ק.
אף כי רוצח חמור ממזיק, מכל מקום חיובו של רוצח קל מצד הצורך באחריות גמורה לחייבו. דווקא משום שממיתין את הרוצח, אין מחייבין אותו אלא אם כן הרג בעצמו בצורה ישירה. בנזיקין לעומת זאת מחייבים על האחריות לענין ואפי' ממונו שהזיק חייב לשלם כיון שהענש היא ענש ממון.
על כן נזיקין נבחנים כחמורים יותר מצד חיובו לשלם בכל מקרה שעשה המעשה, ולא רק כשעשה במזיד ובצורה ישרה.
מתקיים בעון זה מתוך חומר שהחמרת בסופו הקלת עליו בתחילתו. שכיון שחיובו של רוצח הוא מיתה שהיא חמורה, על כן מחייבים רק כשעשה במזיד וברצון, ומקלים עליו שרק כשנעשה במזיד ורצון חייב מיתה.
ונזיקין כיוון שחיובן הוא ממון שהוא חיוב קל, על כן מחמירים בתחילתו לחייבו גם כשנעשה באונס ובשוגג.
1 יש לדקדק בביטויים של הגמ' "ההוא גברא במצמצא" גם "גברא" וגם "במצמצא" מבטאים דין וגבורה וצמצום. לעומת הביטויים "לחיותא דחבריה בשימשא" שהם ביטויים של רחמים "חיותא" לשון חיים בחי' חכמה בימין, "חבריה" חבר לשון חיבור שהוא בחסד "בשמשא" שמש שהיא בתפארת שהיא ברחמים.
ציור המקרה כבר מבטא הפיכת רחמים לדין, ומתאים הציור לרבינא שדין בקל וחומר להחמיר דווקא על המזיק.
2 וזו לשונו: "ראובן רצה לעלות לארץ ישראל, ונדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין עד שיעלה לארץ ישראל, חוץ משבתות וימים טובים. יורינו רבינו אם ראובן זה עבר בהיותו נודר ואם יש לו בו היתר אם לאו.
תשובה: מי שנדר זה עבר על דברי תורה, וכל יום שהוא עומד בנדרו הוא עובר וחוטא נפשו, והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו, ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חבירו. ולסיבה זו אין האדם חייב במה שמודה על עצמו במה שהוא חייב מיתה או מלקות כמי שהוא חייב במה שמודה על עצמו ממון, וכבר אמרו ז"ל במה שאמר הכתוב בנזיר: 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', וכי באיזו נפש חטא, אלא שציער עצמו מן היין, ואם נקרא חוטא מי שציער עצמו מהיין בלבד, כל שכן שיקרא חוטא מי שהוא מצער עצמו מן היין ומן הבשר".