יבמות פ"ו (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
יבמות פ"ו (ע"א):
וכדתניא רבי יוסי אומר יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו כל עיקר הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה שעריך האמור להלן מעשר עני אף שעריך האמור כאן מעשר עני ואמר רחמנא לא תוכל.
נאמר בדברים (י"ב, י"ז):
לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך.
ונאמר בדברים (כ"ו, י"ב):
כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו.
הפסוק בפרק י"ב עוסק בהגבלת אכילת קדשים מחוץ לירושלים. חז"ל הרחיבו האיסור לדברים נוספים. הביטוי בשעריך בפסוק זה משמעו שאין לאכול אכילה חופשית בלא כל הגבלה. יש הגבלה של מקום ויש הגבלה הנובעת ממצוות החלות על הפירות.
מה אותה אכילה חופשית שנאסרה בפסוק "לא תוכל לאכול בשעריך"? על זה למדו בגזירה שוה "בשעריך" "בשעריך" שמדובר אפילו אם מעשר עני שלא הופרש, הפירות הם טבל ואסורים באכילה. הגזירה שוה אומרת שאם העניים לא יאכלו "בשעריך", גם אתה לא תוכל לאכול "בשעריך".
נראה שיסוד מצוות מעשר עני (ומעשרות בכלל) הטובל את הפירות הוא במושג "חלק הכלל בממון".
כך היא לשון הכוזרי (מאמר שלישי, י"ט):
…והמתפלל אך ורק בעדו דומה לאדם שבשעת סכנה למדינה יסתפק בתקון ביתו הוא ואינו רוצה להשתתף עם אנשי המדינה בתקון חומותיהם. אדם כזה הוצאתו מרובה וסכנתו מתמדת, ואלו האיש המשתתף עם הצבור, הוצאתו מועטת ובטחונו מרובה, כי את אשר לא הספיק האחד לעשות בא האחר ומשלימו, וכך תעמוד המדינה על השלמות הגדולה ביותר האפשרית לה, וכל אנשיה יהיו נהנים מברכותיה על ידי הוצאה מועטת, והכל לפי החוק ומתוך הסכמה. כך קורא אפלטון את ההוצאה לפי החוק: 'השתתפות החלק בכל'. ומשעה שהיחיד מתעלם מהיותו חלק בכל, זאת אומרת מחובתו לעבוד למען תיקון הצבור שהוא חלק ממנו, ומחליט לחסוך תועלתו לו לעצמו, חוטא הוא לכלל וביותר לנפשו, כי היחיד בקרב הצבור הוא כאבר יחיד בכללות הגוף, שכן אלו היתה הזרוע מונעת את דמה בשעה שיש צורך בהקזתו היה הגוף כלה והזרוע כלה עמו. אכן ראוי לו ליחיד לסבול אף את מר המות למען הצלת הכלל, אך לפחות צריך היחיד לחשוב על חלקו בכלל למען יתן תמיד חלקו ולא יתעלם ממנו. אולם הואיל ודבר זה אין ללמדו מן ההקש קבע האלוה את כל דיניו. המעשרות והמתנות והקרבנות ודומיהם הם חלק הכלל בקנינים, ובמעשים – השבתות והמועדים והשמטות והיובלים וכיוצא בהם, ובדבורים – התפלות והברכות והתשבחות, ובמדות – האהבה והיראה והשמחה.
אף המילה "בשעריך" מבטאת את שותפותם עמך ואת חלקם בשעריך. על כן הדגישה התורה "ואכלו בשעריך ושבעו" שהם אוכלים יחד עמך בחלק שלך.
על כן כל זמן שאינך נותן להם חלקם בפירותיך, לא תוכל אתה לאכול בשעריך.
שותפות זו המתבטא במילת "בשעריך" קשורה למידת גזירה שוה שהנהגתה היא בתפארת המחברת את הפרטים לכללים והיא הנהגת שיתוף הקנין1.
על כן לימוד זה הוא בגזירה שוה.
1 עי' אג' פ"ט באגרות הראי"ה: "והנה ההכרעה בין שיתוף הקנין, המעביר קו על כח הצדק של "שלי שלי ושלך שלך", ובין הגבלת זכיות כל יחיד ויחיד, זה אחד מהדברים הקשים שבעמקי המשפט. והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה, שאחר היאוש כבר כח השיתוף גובר בו על כח היחוד, והשיקול האלקי השוה בזה את כף המאזנים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב, ובלא יאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכח הרכוש".