י"ג מידות

זבחים ט”ו – ט”ז – לימוד מקל וחומר

זבחים ט”ו – ט”ז:

דבי רבי ישמעאל תנא אתיא בק”ו מבעל מום ומה בעל מום שאוכל אם עבד חילל אונן שאין אוכל אינו דין שאם עבד חילל… רב משרשיא אמר אתיא בקל וחומר מיושב ומה יושב שאוכל אם עבד חילל אונן שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל.

מחלוקת תנא דבי רבי ישמעאל ורב משרשיא בשני עניינים, בזר ובאונן תנא דבי רבי ישמעאל לומד מבעל מום בקל וחומר שמחלל הקרבן בעבודתו ורבי משרשיא לומד מיושב בקל וחומר אותו הדין.
עצם לימוד חילול עבודה של זר בקל וחומר מכהן בעל מום או יושב, מלמדנו שישראל וכהן נמצאים על סולם אחד ונערכים זה מול זה. אכן, ישראל נקראו על ידי הקב”ה, “ממלכת כהנים וגוי קדוש” ולכן אפשר ללמדם בקל וחומר מכהן.
מחלוקתם היא ממי ראוי ללמוד מכהן ובעל מום או מכהן היושב בעבודתו1.
תנא דבי ישמעאל לומד מבעל מום. בבעל מום רואים הנהגת קל וחומר, רחמים ודין.
מחד כהן הוא וסגולת הכהונה קיימת בו ומבחינה זו הנהגתו היא במידת החסד והרחמים. מאידך אינו ראוי לעבוד עבודה ולגשת במומו אל המזבח. שכינה לא שורה באתר פגים והוא נחשב למציאות פגומה וזו בחינה של הנהגת הדין.
סגולת הכהונה מתבטאת בדין אכילת קדשים שמתקיים בכהן בעל מום וזו הנהגת הרחמים ואעפ”כ עבודתו מחללת הקרבן, זר שאינו אוכל ואף בזה הנהגתו היא בדין, קל וחומר שעבודתו מחללת.
רבי משרשיא לומד מיושב. נראה שאינו רוצה לדמות ישראל לבעל מום, שהוא פסול מיוחד.
יושב הנהגתו היא ברחמים ודין כהנהגת קל וחומר.
זו לשון הרמח”ל (אדיר במרום עמ’ ק”כ):

… והם ד’ דברים שיש במצב האדם, עמידה, הליכה, סמיכה, ישיבה. והנה הישיבה היא במלכות עצמה, הסמיכה היא מן היסוד, הליכה מן הנ”ה, עמידה מת”ת. וסוד הענין הוא, כי הם כולם מיני הארות משונות.
וישיבה היא היות האורות נפסקים בתחומן, כאדם היושב שאין לו להתפשט. אך העמידה היא להיפך, והיא הארת האורות בלי הפסק. עיי”ש עוד

.
הישיבה היא קבלת השפע ועמידה היא ההשפעה. על כן עבודה היא בעמידה, ופסולה בישיבה.
אבל אכילה שהיא בחינה של קבלת שפע נעשית דווקא בישיבה.
על כן נבחנת הישיבה בהנהגת קל וחומר, רחמים ודין. יש בה קבלת שפע בחי’ חסד והיושב אוכל בישיבה ויש בה דין שעבודתו פסולה שמקבל הוא ולא משפיע, ועבודה היא השפעה.
על כן ילפינן בקל וחומר מיושב לזר שאינו אוכל ואם כן קל וחומר שעבודתו פסולה.
גם בפסול אונן נחלקו באותה מחלוקת אם ללמוד מכהן בעל מום או מיושב על פיסולו בעבודתו. והן הן הדברים.


1 נראה שישראל נקראו ממלכת כהנים וגוי קדוש ויש להם שייכות לכהונה.
מצוות פדיון הבן תוכיח שגם בן ישראל שייך באיזו מדה לשבט הכהונה. (עי’ דעת כהן ובהערות הרצי”ה).
על כן יש לדון את ישראל ואת הכהן באותו “סולם” ולדונם בקל וחומר. בזה נחלקו תנא דבי רבי ישמעאל ורבי משרשיא. לתנא דבי ישמעאל דווקא בעל מום נמצא על אותו סולם עם זר שהוא ישראל.
בעל מום יש בו סגולת הכהונה, אלא שגופו אינו מבטא זאת והרי זה כמו שאין לו בגדי כהונה המופיעים את כהונתם ועל כן נחשב כ”זר” “בגדיהן עליהם כהונתם עליהם” הגוף אף הוא לבוש וזה עשה אותו כזר שאין גופו מבטא סגולתו.
ורב משרשיא סבר שאדרבה בעל מום אינו נמצא על סולם אחד עם ישראל זר שכן יש שינוי בגופו ודווקא יושב דומה יותר לזר שאין צורת הופעתו מתאימה לעבודת הקרבנות ודווקא מיושב נוכל ללמוד על התייחסותנו לעבודת הר אם מחללת או לא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.