י"ג מידות

ערכין כ”ח (ע”א) – לימוד מקל וחומר

במשנה:

… ואם החרים את כולם אינם מוחרמים דברי ר”א א”ר אלעזר בן עזריה מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו.

ובגמרא (על דברי ר’ אלעזר בן עזריה):

היינו תנא קמא איכא בינייהו דרבי אילא דאמר רבי אילא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש.

וברש”י:

ר’ אלעזר בן עזריה אית ליה דרבי אילא דהא אתא לאשמועינן שיהא אדם חס על נכסיו ר”א לית ליה דרבי אילא דאי בזבז טובא לא איכפת לן אלא ששייר לעצמו קצת דומיא דחרם.

והקשה הרש”ש על דברי רבי אליעזר בן עזריה:

וקשה דמנא ליה הא. נימא דיו וכרבי אליעזר.

מבין הרש”ש שגם רבי אליעזר בן עזריה סובר שיכול להחרים נכסיו אם משאיר בידיו כל דהו, ואם כן מנא ליה שבצדקה אל יבזבז יותר מחומש, נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ואם משאיר כל דהו מנכסיו, יכול לבזבז הכל.
ועוד יש להבין במה נחלקו רבי אליעזר ורבי אליעזר בן עזריה.
נראה שנחלקו ר”א וראב”ע בשאלת היחס שבין המציאות בעולם לבין האלוקות.
דעת רבי אליעזר היא שהכל אלוקות, אף הנכסים שברשום האדם לכאורה, הם בעצמותם ברשות הבורא ית’ ורק בפועל הם אצל האדם. החרם הוא מוציא אל הפועל את ההבנה שהכל אלוקות. ה”כל דהו” שצריך האדם להשאיר ברשותו, כדי שהכל יהיה חרם, בא להראות שהאדם עשה מעשה החרם בדעת ובהבנה שהכל אלוקות, גם מה שבידו, ולא פעל מתוך ייאוש מן החיים וטירוף הדעת.
על כן אין ללמוד מה”כל דהו” שהקב”ה חס על נכסיו.
אבל דעת הראב”ע היא שהקב”ה נתן לאדם נכסים שיהיו ברשותו לפעול בעולם ולהיטיבו ולשכללו. רצונו יתברך שהאדם יפעם על נכסיו לכן חס עליהם.
נראה פשוט שגם על חרם ראוי לומר שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש כי חד טעמא הוא, שהאדם נותן משלו ומשתף את הקב”ה ואת העניים בשימוש בנכסיו. על כן למד ראב”ע ק”ו מחרם על עניים שיהא חס על נכסיו1.


1 נראה שעומק מחלוקתם היא בשאלה אם הצמצום שצמצם א”ס בעצמו, ויצר מקום בו יפעיל עולמו, הוא כפשוטו שאכן נתן מקום לברויאו לפעול באמת או שהצמצום אינו כפשוטו ובאמת הכל אלוקות, ורק לנו נראה הדבר כעולם המנותק מהאלוקות. עי’ עומק הדברים בספר הביאורים לעץ חיים לבעל ה”לשם” בהקדמה לענף ב’ ובשמונה קבצים לראי”ה קובץ ב’, פסקה ס”ה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *