י"ג מידות

ספרא דבורא דנדבה י”ד, פי”ט – לימוד מכל דבר שיצא מן הכלל לידון בדבר החדש

ויקרא, ג’, ו’-ט’:

ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה’ זכר או נקבה תמים יקריבנו.
אם כשב הוא מקריב את קרבנו והקריב אתו לפני ה’:
וסמך את ידו על ראש קרבנו ושחט אתו לפני אהל מועד וזרקו בני אהרן את דמו על המזבח סביב:
והקריב מזבח השלמים אשה לה’ חלבו האליה תמימה לעמת העצה יסירנה ואת החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב:

ובספרא (דבורא דנדבה פרשתא י”ד פרק י”ט):

… משום רבי ישמעאל אמרו לפי שיצא לידון בדבר החדש החזירו הכתוב לכללו.

פשוט הוא שרבי ישמעאל דרש פרשה זו במדה “דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש”
האליה דבר חדש היא בכבש ואינו נוהג לא בבקר ולא בעז (שנבחנים כמי שאין להם אליה). על כן החזירה הכתוב לכללו במה שהביא את כל האימורין העולין על המזבח.
האר”י הקדוש ביאר הנהגת מידה זו:

לפעמים יתנהג העולם בסוד המלכות ברדתה למטה ממקום אצילותה עם הת”ת, ותרד למטה ביצירה בסוד מט”ט, שהוא נער חגור חרצין, בסוד שתין פולסי דנורא, שהם ששים גבורים בסוד הדין, וזהו ויצא לידון בדבר החדש. ולפי שתמיד מתחדש מט”ט, כד”א אנוש כחציר ימיו וכו’, כנזכר בזוהר בפרשת פינחס. וזהו בדבר החדש
ואז ברדתה למטה במקום מט”ט, הוא סוד הגלות, בסוד אי לך ארץ שמלכך נער, וזהו אי אתה יכול להחזירו לכללו, כי הזווג הוא בטל בזמן הגלות, ואין לה יכולת לעלות אצל בעלה, עד שיחזירנו הכתוב שהוא סוד נצח… ולפי שההוד הוא בגלות, כד”א כל היום דוה, צריך נצח עם ת”ת להחזירה למקומה, ותהיה החזרה נגלית לעיני כל חי, ולא תהיה סתומה אלא מפורשת, וזהו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש… וזו מידה י”א.

ויש להתבונן בפרשה זו של הקרבת האליה להבין הנהגתה.
רש”ר הירש כתב:

לצערנו אין אנו מכירים את התפקיד הפסיכולוגי של הכסלים והאליה, משום כך אין בידינו להתחקות אחר השערה זו גם ביחס לחלקים אלה.

נראה לענ”ד שהאליה מבטאת את הבחינה של מותרות. מלאה היא שומן שאפשר שמשמש אותה בזמנים קשים של התרחקות מהעדר ומהרועה, או אז מתפרנסת היא מן האליה.
יתר מכל בעלי החיים מבטא הכבש את תלותו בעדר וברועה. ביציאתו מן העדר ומעיני הרועה כמעט אין לו קיום. על כן באה האליה ושומרת על קיומו בעת פירודו מן העדר.
על כן פרשה זו של הכבש, שבאה משום החידוש המיוחד של האליה (עי’ רש”י), נלמדת במדה י”א שהיא הנהגת הגלות.
פליאתו של אדריאנוס “גדולה היא הכבשה המתקיימת בין שבעים זאבים” מבטאת באופן מיוחד את הנהגת הגלות. תשובתו של רבי יהושע “גדול הוא הרועה שמצילן” מתגלה בגלות באופן מיוחד (עי’ אסתר רבה י’).
אף דרשת חז”ל במדרש תהילים (פרק ו’ למנצח לדוד להזכיר) משל לבעל עדר צאן ששלח את הצאן והחריב את הדיר ושלח את הרועה מדברת על הגלות והצורך במיוחד ברועה שינהיג את הצאן.
הכבשים מבטאים את מושג הציבור בישראל “ואתן צאן מרעיתי אדם אתם” וכך לשון הרב בעולת ראי”ה (ח”א עמ’ ק”ל כבשים בני שנה תמימים):

ביחס להצבור הישראלי כולו אין תכונה של רשעה ושל חבול מצויה. רק צריכים לרומם ולהעלות את תכן החיים מתוך מחשכי בהמיות לאור באור החיים האלהיים, של צלם האדם בשלמותו. “ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם”. ע”כ הקרבנות של התמיד, המתאימים ליסוד העלאת הצבור בכללו, הם כבשים.

האליה של הכבש היא המותרות המקיימות את הכבש בזמן שמתפזר ואין לו הנהגה השומרת אותו.
כך ישראל בגלות מתקיימים בזכות המותרות שקיבלו בזמן היותם על אדמתם.
מדהימה היא הערתו של רבי אברהם אבן עזרא בפרשתינו:

הכבשים של ארץ ישראל יש להן אליה גדולה וזה דבר ידוע

רמז לחיים בארץ ישראל המעשירים את ישראל ונותנים להם יכולת להתקיים בגלות.
כך למשל ערך הממלכה. כך לשון הרב קוק (המלחמה, ג’):

… אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו.

כך מבטא בספר הכוזרי (מאמר שני פרק ל’) את הגלות כאיברים מפוזרים שנשתייר בהם משהו מהחיות שבהם אותה קיבלו בהיותם על אדמתם כשבית המקדש בנו ומקריבים על ישראל חיו ואת חייו השלמים. הלחלוחית שנשארה בעצמות היא המחזיקה אותם. נקראים הם אומה חיה, “עם ישראל חי”.
זו היא בחי’ האליה הנותנת חיים וקיום לכבשים בפזרונם.
על כן נאמרה פרשה זו של כבש העולה במידה של דבר שיצא לידון בדבר החדש, שהיא הנהגת הגלות.
האליה – שהיא הדבר החדש – היא החידוש שבגלות והיא מבטאת את נס קיומו של עם ישראל בגלותו, שהוא מכח החיים בארץ ישראל שנותנים לו את הכח והעצמה בשנות גלותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.