נזיר י"ז (ע"ב) – י"ח (ע"א) – לימוד מקל וחומר
נזיר י"ז (ע"ב) – י"ח (ע"א):
תא שמע אין לי אלא ימי טומאתו שאין עולין לו מן המנין ימי חלוטו מנין ודין הוא מה ימי טומאתו מגלח ומביא קרבן אף ימי חלוטו מגלח ומביא קרבן ומה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין לא אם אמרת בימי טומאתו שכן מבטל בהן את הקודמין לפיכך אין עולין לו מן המנין תאמר בימי חלוטו שאינו מבטל את הקודמין לפיכך עולין לו מן המנין אמרת ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת אין עולין לו מן המנין ימי חלוטו שאין ראוי לתגלחת לא כ"ש שאין עולין לו מן המנין מאי לאו תגלחת טומאה לא תגלחת טהרה הכי נמי מסתברא דאי ס"ד תגלחת טומאה ימי חלוטו מי לא בעי תגלחת לא תגלחת דנזירות קתני.
ימי טומאת מת של נזיר אין עולין לו לנזירותו. נשאלת השאלה מה דין צרעתו, האם טומאת צרעת כטומאת מת ואין עולין לו הימים לנזירותו או דילמא טומאת מת לחוד וטומאת צרעת לחוד.
הגמרא לומדת קל וחומר. ומה נזיר בקבר, היינו שנזיר והוא בבית הקברות, אף שאין לו ימי נזירות קודמים שערו ראוי לתגלחת ויש לו שם שער נזיר, שכן לכשיטהר אחר שיתחיל מנין נזירותו וישלימנו יגלח שערו זה, ואעפ"כ אין ימי טומאתו עולין לו אף שיש לשערו שם שער נזיר, מצורע בימי חילוטו שאין שערו שבשעת צרעתו ראוי לתגלחת נזיר, שהרי צריך לגלחנו משום מצות עשה של טהרת מצורע, קל וחומר שאין ימי צרעתו עולין לו, שכן אין להם כלל שם נזירות אפילו בשערו, שעתיד לגלחו משום צרעתו.
המקור ללימוד קל וחומר הוא משום הדמיון של נזיר למצורע בדין תגלחת וקרבן. כשם שטומאת נזיר מחייבתו בתגלחת ובקרבן כך גם טומאת מצורע מחייבת תגלחת וקרבן. על כן רוצה הגמרא ללמוד שאף ימי צרעתו אינן עולין כשם שימי טומאתו אינן עולין.
למסקנה הלימוד הוא בקל וחומר. בימי טומאתו, בדין נזיר בקבר, יש שֵם נזירות על שערו, שהרי ישלים אחר שיטהר ואז יגלח כדין נזיר את שערו של עכשיו. אעפ"כ אין הימים אלו נחשבים לימי נזירות ואינן עולין. קל וחומר לימי צרעתו, שאין על שערו שֵם של שיער נזיר שהרי עתיד לגלחן לא משום נזירותו כי אם משום צרעתו, ק"ו שאתן עולין לימי נזירותו.
טומאת מת היא טומאה קלה בתוך נזירותו שהרי נזיר בבית הקברות, על שערו יש שם נזירות ואין הטומאה מפקיעה משערו שם נזירות.
טומאה צרעת לענין זה חמורה היא, שמפקיעה משערו שם שער נזירות שהרי עתיד לגלחו לצרעתו ויוצא הוא לגמרי מנזירותו על כן ברור שאין ימי צרעתו, עולין לו לנזירותו.