קידושין ט"ז (ע"ב) ובבא מציעא י"ב (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
קידושין ט"ז (ע"ב):
אמר ריש לקיש אמה העבריה קונה את עצמה במיתת האב מרשות אדון מק"ו ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתה שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון.
ובבא מציעא י"ב (ע"ב):
דאמר ריש לקיש אמה העבריה קנה עצמה במיתת האב מרשות האדון מקל וחומר ולאו איתותב ריש לקיש נימא מהאי נמי תיהוי תיובתא לא לעולם דאיתיה לאב ומאי הרי הן שלהן לאפוקי דרבה.
נראה שלריש לקיש הק"ו לאו פירכא הוא, ושינוי הגוף לאו פירכא הוא.
ריש לקיש לומד שאף שקטנה ברשות אביה היא, מכל מקום כשנעשית "עצמאית" ויש בה צדדים שהיא ברשות עצמה יוצאת היא מרשות אחרים עליה.
אף סימנים הם בחי' של "רשות עצמה". הסימנים הם סימן להיותה אשה הראויה לנישואים ולהמשך הדורות על ידי צאצאיה. מציאות זו משייכת אותה לרשות בעלה ועל כן סימנים מוציאים מרשות אדון כדי להכשירה לנישואין.
עדיין אינה יוצאת מרשות אב, שכן האב משיא בתו נערה ואין סתירה בין הכשרתה לנישואין לבין היותה ברשות אביה.
מיתת האב מוציאה אותה לגמרי מרשותו והיא נעשית ברשות עצמה, על כן גם יוצאת מרשות אדון, שכל שהיא ברשות עצמה ואינה ברשות האב, יוצאת אף מרשות אדון, שכן רשותו מכח רשות האב היא באה.
על כן לריש לקיש הק"ו במקומו עומד. ביאור הק"ו על פי האר"י הוא שהיותה ברשות אחרים זו בחינה של דין, ושחרורה להיות ברשות עצמה זו בחי' של רחמים.
אם כן ראינו שסימנים מוציאים מרשות אדון, ואף שהיא ברשותו וזו בחינה של דין, הסימנים פועלים עליה להיות ברשות עצמה ולהיות מונהגת ברחמים מבחינה זו. אף על פי כן, אינה יוצאת מרשות האב, שרשותו היא דין קשה יותר שאין הסימנים גורמים לה להיות מונהגת ברחמים ולצאת מרשות האב.
מיתת האב מוציאה מרשות אב, ומבחינה זו הרי היא ברשות עצמה בלא רשות אחרים עליה וזו בחי' של רחמים מצד היותה ברשות עצמה, ואם רחמים אלו פועלים על רשות האב קל וחומר שיפעלו על רשות האדון שהם דין קל יותר ומלכתחילה אין רשותו חזקה עליה.
אבל הסוגיא סברו שסימנים אינם ביטוי לזה שקנין אדון חלש מקנין האב, שכן סימנים הם שינוי בגוף ולא זה הגוף שקנה, אבל אב שלא קנה את רשותו עליה, אין הסימנים מוציאים. ובנקודה זו נחלק ר"ל על סתמא דסוגיא.
מן הסוגיא בבא מציעא משמע שעדיין ריש לקיש נשאר בדעתו והגמ' מחפשת עוד הוכחות לדחותו ועל כן ראוי להבין דעת ריש לקיש וכמ"ש.