נדרים ע"ה – ע"ו – לימוד מקל וחומר
נדרים ע"ה – ע"ו:
משנה האומר לאשתו כל הנדרים שתדורי מכאן עד שאבא ממקום פלוני הרי הן קיימין לא אמר כלום הרי הן מופרין רבי אליעזר אמר מופר וחכמים אומרים אינו מופר אמר ר"א אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור אמרו לו הרי הוא אומר אישה יקימנו ואישה יפרנו את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר לא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר: גמרא איבעיא להו לר"א מיחל חלין ובטלין או דלמא לא חלין כלל למאי נפקא מינה כגון דאתפיס אחרינא בהדין נדרא אי אמרת חלין הויא תפיסותא אי אמרת לא חלין לא איכא מששא מאי תא שמע אמר רבי אליעזר אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור שמע מינה לא חלין מי קתני שאינן באין שלא באו קתני עדיין לא באו תא שמע אמר להן ר"א ומה במקום שאין מיפר נדרי עצמו משנדר מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור מקום שמפר נדרי אשתו משתדור אינו דין שיפר נדרי אשתו עד שלא תדור מאי לאו דאשתו דומיא דיליה מה [הוא] דלא חיילין אף אשתו נמי דלא חיילין לא הא כדאיתא והא כדאיתא תא שמע אמרו לו לר"א ומה מקוה שמעלה את הטמאין מטומאתן אין מציל על הטהורים מליטמא אדם שאין מעלה את הטמאין מטומאתן אינו דין הוא שלא יציל על הטהורין מליטמא שמע מינה לא חיילין אימא סיפא אמרו לו לר"א אם מטבילין כלי טמא ליטהר יטבילו כלי לכשיטמא ליטהר שמע מינה חיילין אמרי רבנן לא קיימי להון בטעמיה דר"א והכי קאמרי ליה מאי סבירא לך אי סבירא לך דחיילין ובטלין תהוי כלי תיובתך אי לא סבירא לך דחיילין תהוי מקוה תיובתך תא שמע אמר להם ר"א ומה זרעים טמאים כיון שזרען בקרקע טהורין זרועין ועומדים לא כל שכן שמע מינה לא חיילין ורבנן לא דרשי קל וחומר והא תניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת קל וחומר מכורה כבר יוצאה אינה מכורה אינו דין שלא תימכר אין בעלמא דרשי קל וחומר ושאני הכא דאמר קרא אישה יקימנו ואישה יפרנו את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר את שלא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר: משנה הפרת נדרים כל היום יש בדבר להקל ולהחמיר כיצד נדרה בלילי שבת יפר בלילי שבת וביום השבת עד שתחשך נדרה עם חשכה מפר עד שלא תחשך שאם חשכה ולא הפר אינו יכול להפר.
רבות השאלות בסוגיא. נראה שעיקר הדיון הוא בדעת חכמים. שאלו הראשונים לחכמים שבסופו של דבר מקבלים את העיקרון של ק"ו מיניה וביה שאם יש כח להוציא מדבר ק"ו שאפשר למנוע הגעתו שהרי במכירת נערה לכו"ע דרשינן ק"ו, מה יענו על שאלתם ששאלו ממקוה שם לא פועל העיקרון.
יש מהראשונים שאמרו שדברי חכמים במקוואות הן לפלפולא בעלמא ובהמשך אמרו שיש איזו דחיה לק"ו של מקוה בלא שפרטו מהי ה"שום דחיה".
עוד יש להבין מחלוקת ר"א וחכמים ושאר ענייני הסוגיא.
עוד שאלו מה בין זרעים שאמרינן ק"ו שאם טמאים ונזרעו הרי הם טהורים ק"ו שאם זרועים ועומדים שלא ייקבלו טומאה ומה בין זה למקוה שאם מטהר אדם מטומאתו ק"ו שאם אדם נמצא במים ונוגע בשרץ שלא יטמא והרי בדיוק הן הן הדברים.
ותירצו הראשונים שאני מקוה, שיש בו דין חסרון, שיש שיעור למים. תמוה הדבר, מה ענין חסרון לק"ו זה?
נראה שבדין מקוה לא ילפינן ק"ו אם מעלה אדם מטומאתו ק"ו שלא יטמא אדם בעודו במים או שלא יוכל לטבול על מנת לא ליטמא בעתיד. הסיבה היא כיון שמקוה נועד אך ורק לטהר אדם מטומאתו. לכך נוצר מקוה בעולם. אם לא הייתה טומאה לא היה מקווה טהרה. אין המקווה מציאות עומדת לעצמה ורק משתמשים בה לטהרה. כל יצירתו היא אך ורק לטהרה.
על כן אם אין טומאה, אין למקוה משמעות כלל וכל משמעותו היא להעלות אדם מטומאתו. לא שייך אפוא הק"ו שכן אם אין האדם טמא, אין משמעות לטבילתו ואם נוגע הוא בטומאה "וטובל ושרץ בידו" אין המקוה מטהרו שלא בא אלא להעלות מטומאה ולא למנוע טומאה.
ובזה שונה מקוה מזרעים הנזרעים באדמה. הזרע באדמה נטהר כיון שנעשה חלק מהאדמה. האדמה לא נועדה לטהר הזרעים אלא שהיא בחיבורה למציאות הבראשתית אינה מקבלת טומאה וכל הבטל אליה בטלה ממנו טומאתו. זו מציאות בפני עצמה שגם פועלת על העלאה מטומאה. על כן אין מחלוקת חכמים ור"א בזרעים.
רק בנדרים נחלקו ומחלוקתם היא איך להבין הפרת נדרים האם דומה למקוה או לזרעים. לדעת רבי אליעזר הפרת נדרים באה מהיות האשה ברשות בעלה. זה חלק בלתי נפרד מרשותו ששולט הוא על נדריה.
על כן לומד רבי אליעזר נדרים דומיא דזרעים, אם מצאנו שמפר נדריה ומכאן שהיא ברשותו לשנות ממה שעושה, ק"ו שהיא ברשותו למנוע מנדרים מלחול עליה שכן היותה ברשותו היא הסיבה להפרה ולמניעה כמו זרעים באדמה כך אשה ברשות בעלה.
אבל חכמים מדמים נדרים למקוה. נדרים זו מציאות חריגה כטומאה ונתנה תורה פתרון לבטל ולהעלות אשה מנדריה. זה דין בנדר כמו שמקוה דין בטומאה.
זה למדו חכמים מן הפסוק "אשה יקימנו ואשה יפרנו" שאת שבא לכלל הקמה בא לכלל הפרה שצריך נדר על מנת להפר ואין דין הפרה חל כלל אם אין נדר כמו שאין מקוה פועל כשאין טומאה.
זו היא מסקנת הסוגיא אחר ששאלה הגמרא אם רבנן לא דרשי ק"ו כהאי גוונא ותשובתם מוכרחת שדרשינן ק"ו וכך בנדרים יש סיבה שלא לדרוש כי הפרה היא דין בנדר כמו שילפינן מן הפסוק, ועל כן דומה היא למקוה.
ולר"א נדרים אינו דומה למקוה אלא הכל הוא דין ב"אשה ברשות בעלה" ולא דין בנדרים.
משמעות הלימוד בקל וחומר מזרעים
הקל וחומר הוא, אפוא, בזרעים שאם זריעתן מטהרתן, זרועים ועומדים על אחת כמה וכמה.
עניין מיוחד יש בטומאה וטהרה, שהמחובר לקרקע והדברים אשר הם בטבעיותו של העולם כמו שעשאו האלוקים, הם טהורים ואינם מקבלים טומאה. "על ההרים אלהיהם ולא ההרים עצמם".
הטבע כמו שהוא, הוא אלוקי ואינו נטמא. רק החלק הבחירי שבאדם, רצונו, הוא שמקבל טומאה. "כל שיש בו תפיסת ידי אדם".
על כן דווקא זרעים שהם בבחי' צומח שאין בו דעת, הם מיטהרין בזריעתן וחיבורן לקרקע עולם ובטל מהם בחי' "תפיסת ידי אדם" ועל כן עליהם נאמר ק"ו שאם זרועים ועומדים הם, שלא יטמאו במגע טומאה, שהם חלק מטבע העולם.
יש צד של הנהגת הרחמים דווקא כשהדברים מכוונים לרצון הקב"ה בורא עולם, ודווקא כשמגיעים הדברים לבחירת אדם ותפיסת ידיו, שם הם עלולים לנפילה לטומאה בבחי' מידת הדין. כשהדברים נוגעים לאדם עצמו בוודאי הרצון והחפש הם מצד הרחמים וההכרח הרי הוא דין. אבל ביחס לבורא עולם הדברים מתהפכים וכשהדברים באים מרצון גבוה בצורה טבעית, זו מידת הרחמים, וכשיורדים הם לבחירתו של אדם ותפיסת ידיו, דווקא אז עלולים הם לנפילה ולבחי' דין.
כך יש להבין הסבר הרב לברכת האשה שעשאני כרצונו:
עם כל היתרון של האיש הפועל והרושם את רשמי השפעתו ומפעלותיו בחיים ובעולם, הנה יש לעומת זה ג"כ יתרון להאשה הנפעלת, שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, בזה שהפעולות והתעוררות המעשה העצמיות ירשם האדם על ידן בצמצום של כחו החמרי והרוחני, ויוכל לפעמים לסור עי"ז מהמגמה האלהית העליונה, מה שא"כ התכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה, היא עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלהים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם, את התכן החמרי והרוחני שבהויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר, וע"כ מברכת היא האשה בהודאה על חלקה הטוב : שעשני כרצונו.
וכך יש להבין דברי הרב באורות הקדש ח"ב עמ' תי"ד-תט"ו ביחס שבן חלקי הטבע השונים הדומם, הצומח, החי והמדבר שיש בחינה בה הדומם קרוב יותר לכלליות מהצומח וכן הלאה:
הרעיון של אור ישר ואור חוזר, ברזי תורה, מביא אותנו לדון על דבר העילוי החבוי שיש בהמורד הגלוי.
וכשאנו דנים את הסוגים, דצח"מ, הננו אומרים, שיש בדומם שיגוב גנוז יותר מבצומח, ובצומח יותר מן החי, ובחי יותר מן המדבר. ואם נבא להסביר לנו את החזיון הזה, נאמר, כי ההתגלות הפרטית היא מאפילה את ההארה הכללית, המקיפה, גם עלומה וחבויה במעמק הנמצא, וכיון שההתגלות האישית שבדומם היא חלושה, הויתו הכללית היא בהיקפו הכללי ובתוכיותו בצורה כוללת ובהירה מאד. בצומח שעלה יותר, נתפתח ונשתלם באישיותו, עד כדי התגלות חיים נסתרים של נטיה טבעית תנועתית, כבר מוצאה ההחשכה, שהאישיות מחשכת היא את ההארה הכללית, מקום יותר רחב. ובחי, שהתבלטה בו כל כך האישיות, עד כדי הראות חפץ, ואיזה מדה שכלית, מספיק כבר גילוי פרטי זה להחשיך בצורה יותר עבה את ההארה הכללית שבו, שהוא חלק מהארת הכלל שבמציאות כולו, במדבר, שכל כך נתרומם ונתנשא, עד כדי חפשיות הרצון והפרית ההשכלה, בכל ענפיה ההולכים ומצמיחים, עופלה בו מאד תכונתו הכללית, שהיא האורה החיה המקפת המלאה. ונסתרת היא בעומק החיים האישיים. עד אשר יעיר את סוד חייה הכבירים הרצון הנשגב, שיסודו הוא בהענוה המוחלטה. של ראש צורים, שאמר ואנכי עפר ואפר, ומי שנעשה שכן לעפר בחייו זוכה להאורה העליונה. המשוחררה מכל האפלה פרטית, הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך.
הנפשות של הדומם, הצומח, החי והמדבר. בכלליותם קשורות הן זו בזו, ובפרטיות צביונן הן הולכות ומתחלקות אלו מאלו. כל מה שהמדרגה היא יותר נמוכה, הכללות יותר פועלת עליה מהפרטיות. והפרטיות הדוממת היא מצד הנפשיות כמעט כאלו אינה, ונבלעת היא בעיקרה בהכלליות של נפש הדומם. בצומח, מתחילה כבר הפרטיות להיות מוכרה לפי המינים. והפרטיות האישית היא כמעט בלועה כולה בהמיניות. ובחי מתגלה כבר איזה רושם של פרטיות אישית. ומכל מקום רובה היא מובלעה בהמין. וזהו הגורם את השיווי של כל ארחות החיים המיניים שבבעלי החיים. וכוון הפעולות שבבעלי החיים החברותיים, כהדבורים וכיוצא בו. והחילוק הגמור האישי מוצא הוא מקומו בהאדם. וחוזר אחר כך יסוד האחדות להתגלות בכנסת ישראל. שמעוצם עליתה קנתה לה הנפשיות הכללית של האומה את היתרון הכללי אשר בדומם, בצומח, ובחי. אומה זו נמשלה לעפר, וזו היא עצמה מעלתה העליונה שנמשלה גם כן לכוכבים. ורבבה כצמח השדה נתתיך. ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרוים אדם, שסגולת הדוממיות הטובה והמופלאה נשארה בה, מראש צורים. שאמר ואנכי עפר ואפר, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
על כן דנו קל וחומר שאם הזרעים נטהרו בזריעתן בחיבורן לאדמה שהיא כללית יותר מהם ועל כן טהורה יותר, שאין טומאה נאחזת אלא בפרטים, קל וחומר לזרעים המחוברים כבר לאדמה, שתכונת אדמה להם, ואינם מקבלים טומאה.
הנהגת האדמה היא הנהגת הרחמים מצד כללותה והצומח והאדם הם בפרטיותן שייכים למידת הדין הפרטית.
משמעות הקל וחומר במכירת נערה
פשוט הוא לכאורה שמכירת נערה לאמה היא בחינת דין וחומר. שחרורה בנערות היא בחינת רחמים המקילים את הדין.
כשקטנה מגיעה לנערות אינה שייכת יותר לשעבוד. או שנשאת לאדון בדין יעוד או שמשתחררת. אין קשר בין אדם לנערה שלא לנישואין.
על כן י"ל שבנערות עוברת הקטנה להנהגת הרחמים שמעתה ברשותה היא, על מנת להינשא לאיש.
על כן ילפינן ק"ו שאם נערות מוציאה מידי שעבוד וכשהיא מכורה יוצאת בנערות, ק"ו שאי אפשר למכור אותה ולפעול עליה מידת הדין כיון שהיא בהנהגת הרחמים.
אם כשהיא מונהגת בדין, בשעבוד, פועלים עליה "רחמי נערות". ק"ו כשמונהגת ברחמים שאינה משועבדת שלא נחיל עליה הנהגת הדין.
משמעות הקל וחומר לר"א בנדרים
אף בנדרים י"ל כשכאשה נודרת וחל עליה נדר היא זו הנהגת הדין, שיש לה בהכרח שעבוד לנדר. כל איסור נבחן כדין. הפרת נדרים זו הנהגת הרחמים.
ככלל אישה היא בדין והאיש ברחמים. על כן הוא זה שמפר הנדר ופועל עליה רחמים.
על כן ילפינן ק"ו שאם היותה ברשותו גורם לה הנהגת הרחמים עד כדי להפר את נדרה ולבטל ממנה הדין, ק"ו שאם לא נדרה שתחול עליה מידת הרחמים שימנעו הנדרים מלחול עליה מכח קישורה לבעלה שהפר נדריה מלכתחילה.