ביצה כ' (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
ביצה כ' (ע"ב):
תניא אמרו להם בית הלל לבית שמאי ומה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה מקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה אמרו להם בית שמאי נדרים ונדבות יוכיחו שמותר להדיוט ואסור לגבוה אמרו להם בית הלל מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן תאמר בעולת ראייה שקבוע לה זמן אמרו להם בית שמאי אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג ביום טוב ראשון של חג חוגג והולך כל הרגל כולו ויום טוב האחרון של חג אמרו להם בית הלל אף זו קבוע לה זמן דתנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו אמרו להם בית שמאי והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה אמרו להם בית הלל והלא כבר נאמר לה' כל דלה' אם כן מה תלמוד לומר לכם לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים: אבא שאול אומרה בלשון אחרת ומה במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה במקום שכירתך פתוחה אינו דין שכירת רבך פתוחה וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן במאי קא מפלגי מר סבר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב ומר סבר אין קרבין ביום טוב.
בית הלל למדו קל וחומר. אם שבת שהיחיד אסור במלאכה ולא התירו מלאכה לצורכו, ואף על פי כן התירו בקרבנות ציבור, יום טוב שהתירו מלאכת אוכל נפש קל וחומר שהתירו קרבן עולת ראיה.
בית שמאי בשאלתם לב"ה מבררים שיטת ב"ה. שאלתם היתה מה לנדרים ונדבות שנאסרו ביום טוב על כן גם עולת ראיה תיאסר.
אמרו להם ב"ה, עולת ראיה קבוע לה זמן.
אמרו להם ב"ש גם עולת ראיה לא קבוע זמן שהרי כל השבוע זמנה.
אמרו להם ב"ה מ"מ קבוע לה זמן רק לרגל.
נראה שנקודת המחלוקת היא אם להגדיר קרבנות ציבור בשבת כדבר שהתירו אותו, אן כדבר שחייבים בו מצד המצוה.
בית הלל למדו שהתירו. גם קרבנות ציבור רואים אותם בית הלל כזכות הציבור וטובתם ולכן רואים זאת כהיתר.
בית שמאי רואים זאת כחובה ולעומתם עומדים כל הקרבנות שאין חייבים להקריבם באותו יום דוגמת עולת ראיה.
בעולת ראיה נחלקו שב"ה רואים זאת הקרבן שקבוע לזמן שזה הדבר הקובע שם "ציבור".
ב"ש רואים זאת כקרבן הנובע ממקרה, שבא אדם ליראות, וזה המחייב כקרבן שקבוע לו זמן שזה הדבר. כבר הגדיר הרמב"ם שקרבן יחיד הוא קרבן שבא עקב מקרה שהיה לאדם. על כן מגדירים ב"ש קרבן זה כקרבן יחיד, שכן הדבר המחייב הוא מה שאירע לאדם שבא ליראות ברגל.
לבית הלל הנהגת השבת היא הנהגת הדין והנהגת יום טוב היא הנהגת הרחמים. על כן ניתן ללמוד משבת ליום טוב בקל וחומר.
הלימוד משבת הוא שלא הותר צורך יחיד באוכל, אבל הותר צורך "רוחני" בתמידים ומוספין, ק"ו ליום טוב שהותר אוכל נפש, שיותר צורך רוחני כעולת ראיה.