גמרא: סוטה

סוטה י"ט (ע"א): אמר ליה רבי אלעזר לרבי יאשיה דדריה לא תיתב אכרעך עד דמפרשת לה להא מילתא מנין למנחת סוטה שטעונה תנופה מנא לן והניף כתיב בה בבעלים מנלן אתיא יד יד משלמים כתיב הכא ולקח הכהן מיד האשה וכתיב התם ידיו תביאנה מה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בעלים אף כאן בעלים הא כיצד מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף. במסורת הש"ס שולח לגמרות נוספות שדורשות ג"ש יד יד כגון במכות י"ח דדרשינן ליה בביכורים שנאמר […]

סוטה ל"ה (ע"ב): נמצאת אתה אומר שלשה מיני אבנים היו אחד שהקים משה בארץ מואב שנאמר בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר וגו' ולהלן הוא אומר וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת וגו' ואתיא באר באר ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן שנאמר ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן ואחד שהקים בגלגל שנאמר ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו וגו'. עי' מהרש"א שדן מדוע היו צריכים אבנים בעבר הירדן בארץ מואב וכתב שאבנים אלו הן כנגד תורה […]

סוטה מ"ו (ע"א): ויהא מום פוסל בעגלה מקל וחומר ומה פרה שאין השנים פוסלות בה מום פוסל בה עגלה ששנים פוסלות בה אינו דין שיהא מום פוסל בה שאני התם דאמר קרא אשר אין בה מום בה מום פוסל ואין מום פוסל בעגלה אלא מעתה לא יהו שאר עבודות פוסלות בה אלמה א"ר יהודה אמר רב הניח עליה עודה של שקין פסולה ובעגלה עד שתמשוך שאני פרה דילפינן עול עול מעגלה. הגזירה השוה מלמדת על קשר פנימי בין עגלה ערופה […]

סוטה ל"א (ע"א): תניא רבי מאיר אומר נאמר ירא אלהים באיוב ונאמר ירא אלהים באברהם מה ירא אלהים האמור באברהם מאהבה אף ירא אלהים האמור באיוב מאהבה ואברהם גופיה מנלן דכתיב זרע אברהם אוהבי. עי' מהרש"א זו לשונו: ובא בכאן הג"ש שלא תאמר באיוב שהיה ירא אלהים ולא אוהב כמ"ד הכי במתני' אלא כמו שנאמר באברהם שהיראה שנאמר בו היה ע"ד האהבה כן נאמר באיוב שהיה ירא ע"ז הדרך בעובד מאהבה כדמוכחי קראי דמייתי במתני'. כתב האר"י בהנהגת ג"ש: לפעמים […]

המשנה בסוטה לב (ע"א): ברכות וקללות כיצד כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון שבצד שכם שבאצל אלוני מורה שנאמר הלא המה בעבר הירדן וגו' ולהלן הוא אומר ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה מה אלון מורה האמור להלן שכם אף אלון מורה האמור כאן שכם. ובגמרא ל"ג (ע"ב): תנו רבנן הלא המה בעבר הירדן מעבר לירדן ואילך דברי רבי יהודה אחרי דרך מבוא השמש מקום שחמה זורחת בארץ הכנעני היושב […]

סוטה ל"ב (ע"ב): וידוי מעשר: מנלן דכתיב ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקודש מן הבית ויליף אמירה מסוטה בכל לשון שהוא אומר. ושואלת הגמ' שנלמד מהלווים שאף בהם נאמרה אמירה. ותשובתה: דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא ואין דנין אמירה גרידתא מענייה ואמירה. נראה ש"ענייה" הוא ביטוי לדיבור פועל, שהדיבור עיקר שמגלה פנימיותו של אדם ופועל. אבל אמירה גרידתא עניינה אמירה לשם הבנה וקבלת הדברים. השמיעה והקבלה בלב עיקר ולא עצם האמירה. בכך שווה וידוי מעשר לסוטה שבשניהם קבלת דברים עיקר, […]

סוטה ל"ג (ע"א): ולוים גופייהו מנלן אתיא קול קול ממשה כתיב הכא קול רם וכתיב התם משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש. וברש"י: יעננו בקול – במתן תורה ובלשון הקודש ניתנה. הלימוד בגזירה שוה מלמדנו שאף מעמד הלויים שהוא מעמד הברכות והקללות הרי הוא כמתן תורה וקול ה' שבמתן תורה ממשיך דרך קול הלווים שמשביעין ישראל על התורה. גם המילה קול קשורה לתורה. קול כמו תורה הוא במידת התפארת, שהיא מידת גזירה שוה. […]

סוטה ל"ג (ע"א): שבועת הפקדון: אתיא תחטא תחטא משבועת העדות. עי' מש"כ כריתות דף ט'.

סוטה ל"ד (ע"ב): אמר ר' חייא בר אבא מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל כתיב הכא ויחפרו לנו את הארץ וכתיב התם וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו'. הפסוק בישעיהו הוא (כ"ד, כ"ג) וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד. מול הקב"ה הכל מתביישים, וכשיופיע ה' במלכותו עלינו יתביישו כל הכוחות היותר עליונים כחמה ולבנה. לפי"ז י"ל שהמרגלים נתכוונו לבושתה של ארץ ישראל, אל מול מלכות ה' שמלך על ישראל במדבר. בארץ […]

סוטה מ"ב (ע"א): ואמר ר' אלעזר כל עדה שיש בה חנופה לסוף גולה כתיב הכא כי עדת חנף גלמוד וכתיב התם ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה וגו'. הביטוי המיוחד "עדת חנף" מבטא עדה שהיא חברה המתאחדת למען רעיון. כשהרעיון מלא בחנופה, הרי היא גולה, שכן החנופה מביאה לידי "גלמוד" היינו בדידות והיבדלות. המהרש"א למד מהביטוי עדה, שיש כאן רמז למרגלים שהחניפו בדברי שקר ולבסוף גרמו גלות לישראל. המרגלים הם מקור לעדה שהיא עשרה […]

המשנה מונה דברים שנאמרים בלשון הקדש: מקרא ביכורים, חליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, ברכת כה"ג ופרשת המלך ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה. חלק גדול מהדברים הנאמרים בלשון הקדש מקורם בלימוד בגזירה שוה. קודם שנדון בפרטים, נברר ענין לשון הקודש ושייכותה ללימוד במידת גזירה שוה. ענין לשון הקדש א. מבואר בספרים שלשון הקדש היא לשון עצמית ולא לשון הסכמית. על כן נקראת לשון הקדש, כמבואר בגדר המושג קדש שהוא תכלית ולא אמצעי. כך הלשון אינה רק אמצעי אלא היא תכלית לעצמה […]

במשנה: משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר שנאמר והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן זה כהן משוח מלחמה ודבר אל העם בלשון הקודש. והגמרא שואלת: מאי קאמר? הכי קאמר! שנאמר ודבר ולהלן אומר משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש. הדברים מדהימים כל קורא. מעמד כהן משוח נלמד בגזירה שוה ממעמד הר סיני. הדין הנלמד הוא הדיבור בלשון הקדש שאף דין זה מלמד על מעמד מיוחד שלא רק לשעתו הוא […]

במשנה עגלה ערופה בלשון הקודש שנאמר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך. ובגמ': מאי קאמר אמר ר' אבהו ה"ק שנאמר וענו ואמרו ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו וגו' מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש. עצם הדין שדייני בית הדין הגדול שבירושלים היו יוצאין ומודדין אל העיר הקרובה, מלמדנו, שיש כאן ענין כלל ישראלי. כשנמצא חלל בשדה, ולא נודע מי הכהו, כל ישראל נעשו ספק רוצחים, והדבר נעשה ענין לבית הדין הגדול. פרשת עגלה ערופה […]

סוטה ב' (ע"ב): ממשמע שנאמר לא יקום עד באיש איני יודע שהוא אחד מה ת"ל אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. מידת בנין אב מתבארת בדברי האר"י שהתפארת הנקרא אב נוטה לנצח והוד (הנקראים בנים). בנין אב מכתוב אחד היינו או נצח או הוד, ובנין אב משני כתובים, היינו נצח והוד כשהם אחד. המיוחד בנצח והוד, שפעמים שהם שתי ספירות ופעמים ששתיהן ספירה אחת וכל אחד מהם נבחן כ"פלגא דגופא". […]