המאגר התורני – חיפוש מתקדם

כתובות ל"ט (ע"ב): ואחד האונס ואחד המפתה בין היא ובין אביה יכולין לעכב בשלמא מפותה כתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין תלמוד לומר ימאן מכל מקום אלא אונס בשלמא איהי כתיב ולו תהיה מדעתה אלא אביה מנלן אמר אביי שלא יהא חוטא נשכר רבא אמר ק"ו ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד בין היא ובין אביה יכולין לעכב אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כל שכן רבא לא […]

סוטה ב' (ע"ב): … דאתיא דבר דבר מממון ופירש"י ד"ה "דבר דבר ממון": דבר דבר מממון – כתיב בנואפת כי מצא בה ערות דבר (דברים כד) וכתיב בדיני ממונות ע"פ שני עדים יקום דבר (שם יט): הביטוי "דבר" מבטא חלות של מציאות, שיש שינוי הפועל במציאות. זה ענין "על פי שניים עדים יקום דבר" בממונות, יש חלות של בעלות הנקבעת במציאות על פי עדים. כך גם "כי מצא בה ערות דבר" שיש חלות של איסור ערוה במעשה שנעשה. כיון שיש […]

משנה סוף נזיר (ס"ו ע"א): נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנא' ומורה לא יעלה על ראשו נאמר בשמשון ומורה ונאמר בשמואל ומורה מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר. פרשתו של שמשון ופרשתו של שמואל מתחילות ב"ויהי איש אחד". אלו שני המקומות היחידים בכל התנ"ך שמופיע ביטוי זה. ביטוי זה ראוי לידרש בגזירה שוה כמו שמצינו "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" שנדרש כמה פעמים בג"ש. "אחד" מבטא את המיזוג בין חלקים שונים והפוכים למציאות אחת. […]

סוטה י' (ע"ב): ולא יסף עוד לדעתה אמר שמואל סבא חמוה דרב שמואל בר אמי משמיה דרב שמואל בר אמי כיון שידעה שוב לא פסק ממנה כתיב הכא ולא יסף עוד לדעתה וכתיב התם קול גדול ולא יסף. ופרש"י: כיון שידעה – שידע בה שהיא צדקת ולשם שמים נתכוונה. ותמה מהרש"א מדוע שינה רש"י פירוש הפשט של "לדעתה" שהוא לשון ביאה, כמו "וידע אדם את חוה אשתו" ונשאר בשאלה. ונראה פשוט שכאן הרי ביאה ראשונה היתה שלא לדעתה שהרי לא […]

סוטה ט"ו (ע"ב): תנא פילי של חרס חדשה דברי רבי ישמעאל מאי טעמא דרבי ישמעאל גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרס חדשה אף כאן חרס חדשה. עי' בראשונים שג"ש זו נדחית וילפינן כדאמר רבא לקמן "בכלי חרס" כלי שאמרתי לך כבר והוא בכלי חרס.

א. סוטה ט"ז (ע"ב): תנו רבנן הקדים עפר למים פסול ור' שמעון מכשיר מאי טעמא דרבי שמעון דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ותניא אמר ר"ש וכי עפר הוא והלא אפר הוא שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו גזירה שוה נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר על גבי מים אף כאן עפר על גבי מים ומה כאן הקדים עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר והתם מנלן תרי קראי כתיבי כתיב עליו אלמא אפר ברישא וכתיב […]

סוטה כ' (ע"ב): דתניא אם יש לה זכות תולה לה שלשה חדשים כדי הכרת העובר דברי אבא יוסי בן חנן ר"א בן יצחק איש כפר דרום אומר ט' חדשים שנאמר ונקתה ונזרעה זרע ולהלן הוא אומר זרע יעבדנו יסופר זרע הראוי לספר… על פי מה שביארנו ענין סוטה שפוגעת ב"משפחותם לבית אבותם" שאי אפשר לדעת מי האב וממילא פוגעת בכל המשכיות מסורת ישראל בחי' "והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחורב". על כן דרשו גזירה שוה […]

סוטה י"ט (ע"א): אמר ליה רבי אלעזר לרבי יאשיה דדריה לא תיתב אכרעך עד דמפרשת לה להא מילתא מנין למנחת סוטה שטעונה תנופה מנא לן והניף כתיב בה בבעלים מנלן אתיא יד יד משלמים כתיב הכא ולקח הכהן מיד האשה וכתיב התם ידיו תביאנה מה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בעלים אף כאן בעלים הא כיצד מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף. במסורת הש"ס שולח לגמרות נוספות שדורשות ג"ש יד יד כגון במכות י"ח דדרשינן ליה בביכורים שנאמר […]

סוטה ל"ה (ע"ב): נמצאת אתה אומר שלשה מיני אבנים היו אחד שהקים משה בארץ מואב שנאמר בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר וגו' ולהלן הוא אומר וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת וגו' ואתיא באר באר ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן שנאמר ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן ואחד שהקים בגלגל שנאמר ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו וגו'. עי' מהרש"א שדן מדוע היו צריכים אבנים בעבר הירדן בארץ מואב וכתב שאבנים אלו הן כנגד תורה […]

סוטה מ"ו (ע"א): ויהא מום פוסל בעגלה מקל וחומר ומה פרה שאין השנים פוסלות בה מום פוסל בה עגלה ששנים פוסלות בה אינו דין שיהא מום פוסל בה שאני התם דאמר קרא אשר אין בה מום בה מום פוסל ואין מום פוסל בעגלה אלא מעתה לא יהו שאר עבודות פוסלות בה אלמה א"ר יהודה אמר רב הניח עליה עודה של שקין פסולה ובעגלה עד שתמשוך שאני פרה דילפינן עול עול מעגלה. הגזירה השוה מלמדת על קשר פנימי בין עגלה ערופה […]

סוטה ל"א (ע"א): תניא רבי מאיר אומר נאמר ירא אלהים באיוב ונאמר ירא אלהים באברהם מה ירא אלהים האמור באברהם מאהבה אף ירא אלהים האמור באיוב מאהבה ואברהם גופיה מנלן דכתיב זרע אברהם אוהבי. עי' מהרש"א זו לשונו: ובא בכאן הג"ש שלא תאמר באיוב שהיה ירא אלהים ולא אוהב כמ"ד הכי במתני' אלא כמו שנאמר באברהם שהיראה שנאמר בו היה ע"ד האהבה כן נאמר באיוב שהיה ירא ע"ז הדרך בעובד מאהבה כדמוכחי קראי דמייתי במתני'. כתב האר"י בהנהגת ג"ש: לפעמים […]

הקשר בין הדין הנלמד למידה קל וחומר מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י וביאור הרב קוק. הגמרא בירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו: הרי דברים קל וחומר ומה אם מלך ישראל שהיה עסוק בצרכי ישראל נאמר בו וקרא בו כל ימי חייו ההדיוט על אחת כמה וכמה. מדות שהתורה נדרשת בהן, המלמדות מצוותיה והליכותיה של תורה, לא ניתנו רק לעצמן כדברים עַקַרים, אלא ללמוד מהן ערכים וארחות חיים. על כן כשאנו מוצאים שעבד יוצא לחירות בשן ועין אנו שואלים מה מלמדת אותנו […]

המשנה בסוטה לב (ע"א): ברכות וקללות כיצד כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון שבצד שכם שבאצל אלוני מורה שנאמר הלא המה בעבר הירדן וגו' ולהלן הוא אומר ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה מה אלון מורה האמור להלן שכם אף אלון מורה האמור כאן שכם. ובגמרא ל"ג (ע"ב): תנו רבנן הלא המה בעבר הירדן מעבר לירדן ואילך דברי רבי יהודה אחרי דרך מבוא השמש מקום שחמה זורחת בארץ הכנעני היושב […]

סוטה ל"ב (ע"ב): וידוי מעשר: מנלן דכתיב ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקודש מן הבית ויליף אמירה מסוטה בכל לשון שהוא אומר. ושואלת הגמ' שנלמד מהלווים שאף בהם נאמרה אמירה. ותשובתה: דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא ואין דנין אמירה גרידתא מענייה ואמירה. נראה ש"ענייה" הוא ביטוי לדיבור פועל, שהדיבור עיקר שמגלה פנימיותו של אדם ופועל. אבל אמירה גרידתא עניינה אמירה לשם הבנה וקבלת הדברים. השמיעה והקבלה בלב עיקר ולא עצם האמירה. בכך שווה וידוי מעשר לסוטה שבשניהם קבלת דברים עיקר, […]

מהדורה תניינא של הלימוד. למהדורה קמא לחץ כאן.   בבא קמא ו' (ע"ב): תנו רבנן מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית וק"ו להקדש ור' ישמעאל אכל שמינה משלם שמינה אכל כחושה משלם שמינה אמר רב אידי בר אבין הכא במאי עסקינן כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל דמשלם שמינה אמר רבא ומה […]

סוטה ל"ג (ע"א): ולוים גופייהו מנלן אתיא קול קול ממשה כתיב הכא קול רם וכתיב התם משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש. וברש"י: יעננו בקול – במתן תורה ובלשון הקודש ניתנה. הלימוד בגזירה שוה מלמדנו שאף מעמד הלויים שהוא מעמד הברכות והקללות הרי הוא כמתן תורה וקול ה' שבמתן תורה ממשיך דרך קול הלווים שמשביעין ישראל על התורה. גם המילה קול קשורה לתורה. קול כמו תורה הוא במידת התפארת, שהיא מידת גזירה שוה. […]

סוטה ל"ג (ע"א): שבועת הפקדון: אתיא תחטא תחטא משבועת העדות. עי' מש"כ כריתות דף ט'.

סוטה ל"ד (ע"ב): אמר ר' חייא בר אבא מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל כתיב הכא ויחפרו לנו את הארץ וכתיב התם וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו'. הפסוק בישעיהו הוא (כ"ד, כ"ג) וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד. מול הקב"ה הכל מתביישים, וכשיופיע ה' במלכותו עלינו יתביישו כל הכוחות היותר עליונים כחמה ולבנה. לפי"ז י"ל שהמרגלים נתכוונו לבושתה של ארץ ישראל, אל מול מלכות ה' שמלך על ישראל במדבר. בארץ […]

סוטה מ"ב (ע"א): ואמר ר' אלעזר כל עדה שיש בה חנופה לסוף גולה כתיב הכא כי עדת חנף גלמוד וכתיב התם ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה וגו'. הביטוי המיוחד "עדת חנף" מבטא עדה שהיא חברה המתאחדת למען רעיון. כשהרעיון מלא בחנופה, הרי היא גולה, שכן החנופה מביאה לידי "גלמוד" היינו בדידות והיבדלות. המהרש"א למד מהביטוי עדה, שיש כאן רמז למרגלים שהחניפו בדברי שקר ולבסוף גרמו גלות לישראל. המרגלים הם מקור לעדה שהיא עשרה […]

המשנה מונה דברים שנאמרים בלשון הקדש: מקרא ביכורים, חליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, ברכת כה"ג ופרשת המלך ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה. חלק גדול מהדברים הנאמרים בלשון הקדש מקורם בלימוד בגזירה שוה. קודם שנדון בפרטים, נברר ענין לשון הקודש ושייכותה ללימוד במידת גזירה שוה. ענין לשון הקדש א. מבואר בספרים שלשון הקדש היא לשון עצמית ולא לשון הסכמית. על כן נקראת לשון הקדש, כמבואר בגדר המושג קדש שהוא תכלית ולא אמצעי. כך הלשון אינה רק אמצעי אלא היא תכלית לעצמה […]