מחבר: מנהל אתר

בבא בתרא קכ"ג (ע"א): נאמרה בכורה ליוסף ונאמרה בכורה לדורות מה בכורה האמורה ליוסף פי שנים כאחד אף בכורה האמורה לדורות פי שנים כאחד. לשון "לדורות" צריכה עיון, שהרי גם בכורה שנאמרה ליוסף נאמרה לדורות. היה לה לגמרא לומר נאמרה בכורה ליוסף ונאמרה בכורה במצות ירושה וכו'. נראה שמיוחדת בכורתו של יוסף שהיא מחברת בין אבות לבנים. יוסף הוא בן כאחד משבטי בני יעקב יוסף הוא גם בחי' אב שהרי בניו, אפרים ומנשה, אף הם משבטי ישראל. וזו לשון "פרי […]

במשנה בדף ע' (ע"א) נאמר שחמשת מיני דגן יש בהם דין חדש וחיוב חלה ובע' (ע"ב) אומרת הגמרא: הני אין אורז ודוחן לא מנא הני מילי אמר ריש לקיש אתיא לחם לחם ממצה כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב התם לחם עוני והתם גופה מנלן אמר ריש לקיש וכן תנא דבי ר' ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא […]

מנחות ס' (ע"ב): רבי שמעון אומר והבאת לרבות מנחת העומר להגשה וכן הוא אומר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה וכן הוא אומר והקריב אותה אל המזבח. נאמר בפרשת מנחות בדין הגשה (ויקרא ב', ח'): והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח. הפסוק בפשוטו מדבר על המנחות הנזכרות בפרשה (סלת, תנור, מחבת ומרחשת), רבי שמעון לומד בגזירה שוה לרבות גם מנחת העומר שהיא מנחת ציבור ושונה מאלה הנזכרות […]

חולין קמ"ב (ע"א): משנה לא יטול אדם אם על בנים אפי' לטהר את המצורע ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו על מצות חמורות שבתורה. בפשטות יש כאן קל וחומר מצוה קלה ומצוה חמורה. המצוה הקלה היא בהנהגת החסד והרחמים כדברי האר"י בביאורו למידת קל וחומר1. בנושא דידן הכוונה שאין דרישות מהאדם על מנת להגיע לקיום של שילוח הקן. אין צורך בהתגברות מיוחדת של היצר ולא במאמץ גדול אף לא בחסרון כיס. אעפ"כ […]

ספרא אמור ח': (י) ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת לה' – יכול שבעת כבשים ושעיר האמור בחומש הפיקודים, הם שבעת כבשים ושעיר האמור כאן, וכשאתה מגיע לפרים ולאילים אינם הם, אלא אלו קרבו בגלל לחם ואילו קרבו בגלל היום. שבעת הכבשים של פרשת אמור הבאים עם הלחם, לא הם שבעת הכבשים של פרשת פנחס הבאים במוסף חג השבועות. בספרא ובגמ' למדו זאת מהפרים והאילים של חג השבועות שני פרים ואיל אחד למוספין ובפרשת אמור עם הלחם פר אחד ושני אילים, […]

ירושלמי סנהדרין פרק שביעי ה': מתניתא מסייעא לרבי הילא מולך בכלל עובדי ע"ז היה ויצא לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו. וכו' עיי"ש שנאמר ג"פ. נראה שהמידה שבה דרשו את הדין שבעבודת המולך הם רק ביוצאי ירכו, היא "דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעון אחד שהוא כעניינו, יצא להקל ולא להחמיר". אין עוד מידה הנקראת יצא מן הכלל להקל, אלא זו בלבד. מתחילה יש להבין ענין עבודת המולך. רש"ר הירש ביאר עבודה זו בזו הלשון: משום […]

בבא בתרא ק"כ: צלפחד אמר מר באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה באבות אין בבנים לא מאי משמע אמר רבא אמר קרא זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה אמר ליה רבה זוטי לרב אשי אלא מעתה זה הדבר דשחוטי חוץ הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה שאני התם דכתיב לדורותם זה הדבר דראשי המטות הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה א"ל ההוא יליף זה זה מהתם האי נמי ליליף זה זה […]

בבא בתרא צ"ח (ע"א): א"ר יהודה אמר רב כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה כתיב הכא ולא ינוה וכתיב התם אל נוה קדשך. הגזירה השוה "נוה" "אל נוה קדשך" עולה כבר מפשט הכתובים. מפרשי הפשט רש"י ומלבי"ם מבארים שמדובר בבלשצר ששתה יין בכלי המקדש ועל זה נאמר: ואף כי היין בגד גבר יהיר ולא ינוה (חבקוק ב', ה') היין ששתה הוציאו מדעתו עד שהזיד לחלל כלי המקדש (לשון מלבי"ם) מחשבתו הייתה שישתה יין […]

פסחים ק"כ (ע"א): תניא כוותיה דרבא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מאי טעמא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא יכול אף לילה הראשון רשות תלמוד לומר על מצת ומררים יאכלהו אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין תלמוד לומר בערב תאכלו מצת הכתוב קבעו חובה. וכן הוא במכילתא בא (ח'). […]

לביאור קל וחומר, גזירה שוה ובנין אב כתהליך שתי גמרות דנות בקנין אשה, אחת בקל וחומר ואחת בגזירה שוה ובפדיון הבן מצינו בנין אב ואפשר אולי לראות כאן את התהליך שתיארנו בשלש המידות הראשונות של קל וחומר, גזירה שוה ובנין אב. (תחילתו של התהליך בקידושין נידון במלואו במקומם של לימודים אלה בקל וחומר וגזירה שוה) קל וחומר (קידושין ה', ע"א): אמר רב הונא חופה קונה מקל וחומר… ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה. גזירה שוה (קידושין […]

בבא בתרא ק"י (ע"ב): והאחין מן האב נוחלין ומנחילין וכו': מנלן אמר רבה אתיא אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם ולמה לי ממשפחתו וירש אותה כתיב משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה אין הכי נמי וכי איתמר דרבה לענין יבום איתמר. ע' מש"כ יבמות י"ז (ע"ב). יש להוסיף בסוגיין שבהוו"א רצו ללמוד דין ירושת אח מן האב בג"ש. גדר ירושה הוא שהקרוב מתאחד עם קרובו […]

חולין ק"מ (ע"ב): קורא זכר רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרין: אמר רבי אבהו מאי טעמא דרבי אליעזר אתיא דגירה דגירה כתיב הכא קורא דגר ולא ילד וכתיב התם ובקעה ודגרה בצלה. בדרך כלל ברא הקב"ה את עולמו שהנקבה המולידה היא המטפלת. בדרך כלל לא ידעינן מי האב ואין לו שייכות לתולדות, לאפרוחים או לביצים. קורא הוא עוף יוצא מן הכלל, אותו השוה הקב"ה בבריאתו לנקבה, ואף הוא רובץ על הביצים כמו שכתוב "קורא דגר" וילפינן בגזירה שוה להשוות דגירתו לדגירת […]

בבא בתרא קט"ז (ע"א): אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל שאינו מניח בן ליורשו הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה כתיב הכא והעברתם את נחלתו וכתיב התם יום עברה היום ההוא אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים. ירושת הבן היא בחינת נצחיות. "חסן זה סדר נשים" (שבת ל"א) ופרש"י שחסן הוא לשון נחלה ועל ידי אשתו באים בניו שהם יורשיו. פירוש לפירושו: בניו של אדם הם חוסנו נחלתו ונצחיותו. כשהבן יורש את אביו הרי הוא ממלא […]

הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור הרב קוק.   בבא בתרא ט"ז (ע"א): הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות הוא שטן דכתיב ויצא השטן מאת פני ה' הוא יצר הרע כתיב התם רק רע כל היום וכתיב הכא (רק את נפשו שמור) [רק אליו אל תשלח ידך]. יסוד החיים הוא הטוב "וירא אלוקים אשר עשה והנה טוב מאד". הטוב הוא המתפשט על פני כל מרחבי החיים. הרע לעומתו אינו מתפשט. אין לו […]

במשנה (בכורות ג' ע"ב): כהנים ולוים פטורין מק"ו אם פטרו את של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את של עצמן. ובגמ' מבואר על פי רבא: אם הפקיעה קדושתן של לוים קדושת של ישראל במדבר לא יפקיע את של עצמן? ביטוי זה מזכיר הביטוי בגמ' שבת צ"ט: לאחרים עושה מחיצה לעצמה לא כל שכן. ומבואר בזה שהכח לפטור ולהתיר ולבנות לאחרים נובע מן הכח לעשות זאת לעצמן. לימוד גדול יש כאן. הכח של אדם לפעול על עצמו ממשיך הלאה ומשפיע על […]

בבא בתרא ט"ו (ע"א): דוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים וליחשוב נמי איתן האזרחי אמר רב איתן האזרחי זה הוא אברהם כתיב הכא איתן האזרחי וכתיב התם מי העיר ממזרח צדק (ישעיה מ"א). הפסוק "מי העיר ממזרח צדק" נדרש על אברהם בגמ' סנהדרין ק"ח (ע"ב) וכתב שם רש"י: ממזרח זה אברהם – שבא מארם נהריים שהוא ממזרח וכו'. המהרש"א העיר שלכאורה יכולים היו לומר שהימן האזרחי הוא אברהם ותירץ: ואפשר שסמך עצמו דאיתן הוא אברהם ע"ש ירח האיתנים […]

בבא בתרא ט"ו (ע"א): והאמר רב הימן זה משה כתיב הכא הימן וכתיב התם בכל ביתי נאמן הוא תרי הימן הוו. ועי' ברש"י שהימן של תהילים אינו משה, ורק הימן הנזכר במלכים בענין חכמתו של שלמה הוא משה. שמו של משה, הימן, מבטא גודל אמונתו ונאמנותו. דווקא אצל משה חשוב שם זה, שהרי נאמר עליו "יען לא האמנתם בי להקדישני" וחלילה לחשוב שהיה לו פגם באמונתו. על כן קרא שמו "הימן" לבטא גודל ועוצם אמונתו. הלימוד בגזירה שוה בא לבטא […]

מנחות ע"ד (ע"ב): תנו רבנן ואם מנחת מרחשת קרבנך סלת בשמן תעשה מלמד שטעונה מתן שמן בכלי קרבנך קרבנך לגזרה שוה. בכל הקרבנות מקריבין את הנפש בהמה או עוף. אלו הם בעלי חיים, והחיים נקרבים לה'. "הדם הוא הנפש" והוא המכפר. במנחה הנפש אינה קרבה לה', אלא הוא מקריבה מן הצומח לה'. יש כאן שתי בחינות. חיים וארץ. הקרבנות מן החי מבטאים את החיים והמנחה את הארץ. בפרשת "שלח" אחרי חטא המרגלים באה פרשת מנחות ונסכים. קרבנות הארץ. המרגלים חטאו […]

נאמר בפרשת מאכלות בתורה (פרשות שמיני וראה) על העופות "את זה תאכלו… ואת זה לא תאכלו…" ולמדו חכמים בקידושין (נ"ז, ע"א): תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה. ובסוגיין למדו שאכן "לא תאכלו" מתייחס לצפור השחוטה, שאסורה בלאו, ו"את זה לא תאכלו" בא ללמד שיש אחרת שהיא אסורה וזו הצפור השחוטה לאוסרה בעשה ולא תעשה. ועל השאלה, שמא שאולי בא לומר "תאכלו" דווקא את אלו למעט טריפה שאסורה, ולאוסרה בעשה ולא תעשה, והיה המענה "דבר […]

שבועות מ"ג (ע"א): נושא שכר אינו משלם: מנלן דתנו רבנן כי יתן איש אל רעהו כלל חמור או שור או שה פרט וכל בהמה לשמור חזר וכלל כלל ופרט וכלל כו' עד הקדש רעהו כתיב. עי' תוד"ה "וכל בהמה" שכתב: אע"ג דבריש ת"כ קאמר מפרט וכלל כיצד ומייתי האי קרא לסימנא בעלמא הוא דנקטיה דהכא כלל ופרט וכלל הוא. נראה בביאור דברי התוס' שאכן הפסוק כצורתו הוא "פרט וכלל" מובהק, שכן כתוב (שמות כ"ב, ט'): … חמור או שור או […]